מחשבות

מלי יקרה, מה שלומך? מניחה שכבר עייפה לאחר המשמרת הנצחית הזו. רציתי ככה להחליף איתך מחשבות, די שקט לי בתוכי בימים האחרונים, לא אושר עילאי אך גם לא עצב תהומי. כאילו משהו עומד במקום, עומד במובן של יציב (אני חושבת או מקווה). בשקט הזה בתוכי, פוחדת נורא לחזור לטיפול. זוכרת את היאוש, הבכי והגעגוע לנוכחות המטפל והתחושות הקשות הנלוות לכל פגישה, יש משהו בטיפול שאני כמהה לו, למשל הנוכחות של המטפל וכל מה שקשור להיות נראית. מנגד, כך ביננו-הטיפול לא עושה לי טוב, אבל לא בגלל התכנים שלו אלא משהו בדינאמיקה ביני לבין המטפל לא נכון. אני מרגישה שקוהוט הוא לא משהו שהמטפל שלי נשען עליו, חסרה שם האמפטיה, יש יותר עימותים ולפעמים תחושה של מאבקים מתחת ומעל פני השטח. חשבתי לעצמי, אולי כדאי לנצל את תקופת השקט הזו להתרחקות ולבנייה עצמית. פוחדת שוב לחזור לתחושות הקשות של בכי לא מוסבר ולכל הנפילות הללו. לילך כתבה פה, לא מזמן, על האמביוולנטיות שלה בנוגע לחזרה לטיפול. היא כתבה שטוב לה עכשיו וחבל לה "להרוס" זאת בחזרה לטיפול (לא מדייקת במילים שלה רק ברעיון שהעבירה). כאילו אם טוב עכשיו אז למה לחפש לנבור פנימה ולהתעסק בכאב. לא יודעת, לא נוח לי לחשוב שאני ללא טיפול בעיקר בגלל הפרידה מהמטפל, יחד עם זאת, הכוח הזה שחזר לידי, של הנה את בסדר ואפילו יותר מאשר כשהיית עמוק בתוך הפגישות-גורם לי להמשך למקום של עדיף לבד ושקט מאשר ביחד וסוער. אני יודעת בתוכי שמשהו בטיפול או באופן או באווירה לא עושה לי טוב, לא יודעת לאמוד או לעמוד על מה בדיוק, אך מן תחושה ערפילית שמתבהרת ללא להיות שם. כל כך הזדהיתי עם הבלבול היציב של לילך, עם הרצון להתעסק בבריא וכו'. מאוד רוצה להאמין שזה לא קשור להתנגדות לטיפול וכל מיני מושגים בעלמא. מרגישה את החוסן הפנימי שלי שנפרץ בטיפול-חוזר בשברירים קטנים ואיתנים, מרגישה את הנוכחות של המטפל רחוקה ממני, מאושרת מהתעסקות פחותה בדמותו ובהעדרו, נעים לי להרגיש נורמאלית ולא עסוקה באופן אינטנסיבי בגעגוע ובכמיהה לחדר בו מצויים שנינו. עד לא מזמן חשתי שהוא הזר הכי קרוב שהיה לי. שבוע הבא לאחר החגים חוזרים לשיגרה, כאשר הטיפול הוא חלק מאותה שיגרה. לא ממש יודעת אם הטיפול של המטפל בי הוא נכון לי, ולא בגללו-הוא מקסים ונחמד ומקצועי, משהו בגישה שלו כלפי מתעמתת מדי, לא רכה דייה. חסר לי מאוד בטיפול גישה פוזיטיבית, חסר לי טיפול חיובי עם חיזוקים של הקיים ולא רק התעסקות במה שאין או בחולה ובכואב. אמרתי למטפל מספר פעמים שצריכה מאוד חיוביות בטיפול, יותר פרגון והעצמה ולא ליפול איתי להתרסקויות ולתהומות-לא נראה לי שהוא שומע אותי או ששומע ומתעלם. זהו מלי נשארתי עם התהיות, מרגישה שלא ממש הצלחתי לשתף אותך בבלבול שלי, אם בכל זאת הצלחת להכיל קמצוץ ממנו-אשמח אם תושיטי יד, מקווה שלא העמסתי, ובכל זאת, מה נכון לעשות? ו.... שבוע הבא שוב חג (זה יגמר מתי שהוא?) אז חג שמח מלי ותודה על הנוכחות המלאה שלך כאן עבורנו. negra

שלום נגרה. המכתב שלך מעביר היטב את הקונפליקט, הכמיהה והצורך מול התחושה שאולי משהו שם לא מדוייק בשבילך. נדמה לי שההזדמנות לבחון זאת מרחוק, בזמן הפסקה מהטיפול, חשובה ומשמעותית עבורך לא פחות מההזדמנות לבחון זאת בקרוב, בתוך הקשר. נשמע לי שהמרחק עזר לך לנסח לעצמך דברים, התלבטיויות, חששות או אכזבות שכרגע יותר ברורים לך. אני תוהה, כהרגלי, מה הדפוס שמשתחזר עבורך בטיפול, שומעת את הרצון לאמפטיה ואת התחושה "שיש טיפול טוב, מקצועי, רציני, אבל אין אהבה או דאגה ואיכפתיות אמיתיים" (אני לא בטוחה שתסכימי עם הניסוח שלי... מעניין...), אבל גם חושבת איזה ערך יכול להיות אם תצליחו, את והמטפל שלך, לשוחח על כך בטיפול. לא ממקום של צודק-טועה, או של קורבן-אשם, אלא ממקום שמנסה להבין ביחד מה קורה לך ולו באינטראקציה המשותפת. עבודה קשה... אני מבינה כמה החופש מטיפול הוא גם חופש מהמחשבות המייסרות, מהמאבק על הקשר, מההתעקשות לשנות ולא לוותר. מקווה, עם זאת, שהחופש "נתן אוויר", ושתמשיכי במסע החשוב. ואני ממשיכה ללוות... מלי.

נגרה, אם זה בסדר אצטרף בשקט.. על קצות האצבעות (לא תרגישי בי, באמת :-) רק לומר שקצת התקשיתי למצוא מילים הערב, והתחלתי לקרוא את ההודעה שלך ולרגע נורא קינאתי.. קינאתי על השיח הפנימי שהצלחת לפרוש כאן בפשטות וכנות.. זה כל כך שובה לב ויפה.. גורם לי להתגעגע.. אני מתקשה קצת להכנס לשיח שלך, לא רוצה להפריע לזרימה הכל כך טבעית של הדברים.. כמו נביעה יפה של פלג, שמתפתח מתוך עצמו.. כל כך נעים לקרוא אותך.. מצאתי את עצמי בין המילים שלך.. נזכרתי פתאום שהייתי קוראת למטפלת שהייתה לי, ביני לביני, "הזרה הכי פחות זרה שאני מכירה".. ראיתי שגם בך קיימת המילה הזו, "זרות".. נזכרתי גם שאמרתי לה פעם שלו? לא הייתה יוצאת לחופשה הייתי מייעצת לה לצאת לאחת.. יש משהו בחופשה, בפסק זמן, שמאפשר להתבונן על הכל מהצד.. להיזכר מי זו אני כמו שאני מכירה אותה, מה רוצה האני הזו, מה עושה לה טוב ומה פחות. מה הייתה רוצה שיקרה לה, איך הייתה רוצה שיאהבו אותה.. לפעמים דווקא פסק הזמן הוא שנותן דחיפה משמעותית לטיפול, נדמה לי. התחברתי כל כך להרגשה שלך שאין שם מספיק משהו- אין מספיק דאגה רכה ומפייסת, אין מספיק חיבה פשוטה בין שניים קרובים שהולכים יחד בדרך, כתף מלטפת כתף, אין מספיק רוך. כמה הייתי נותנת כדי לזכות ברוך, פשוט ואותנטי, מהגברת הזאת שהייתה לי. זה עדיין בוער בי ומכלה.. כל כך מצער וכואב.. ולעולם לא אדע כנראה אם היא העניקה ואני לא ראיתי או אם האופן בו העניקה והמינון לא היה מספיק בשבילי. כאילו לא הגיע לאיזה ערך סף דמיוני, שממנו והלאה הדברים נרשמים. ניסיתי לדבר איתה על זה וזה לא הצליח לי... אולי הייתי שקועה יתר על המידה בניסיון להיות צודקת.. במינוחים פנימיים, לא מספיק מדוברים, של ניצחון והפסד. של כוחניות פנימית שהתביישתי לחשוף.. ואולי היא פשוט לא הייתה האדם הנכון בשבילי.. זה גם יכול להיות.. אני באמת לא יודעת.. את יודעת, כשחזרתי מחו"ל חזרתי עם איזו בהירות פנימית ש"אלה הם החיים שלי".. במובן הכי צלול שאפשר להרגיש את המשפט הזה: מה שאעשה זה מה שיהיה, וכשלא טוב לי במקום אחד אני לא צריכה להתפשר. בכלל, חזרתי עם נכונות קצת נמוכה יותר להתפשר על הטוב שלי.. עם רצון ברור יותר לשאול את עצמי מה עושה לי טוב. פעם זו לא הייתה שאלה שבכלל ידעתי לשאול.. לא שהיא נדחקה אחורנית, היא פשוט לא עלתה. כשהיה לי רע אז חיכיתי שיעבור. כאילו הטוב והרע הם חלק מאיזה רצף, חלקים מו?ב?נים בסרט הנע שמניע אותי אחורה או קדימה. לא בשליטתי. גם אני מפחדת מאוד להכנס שוב לחפיפה הזאת ביני לבין אחר, זר למחצה. מפחדת שטיפול, באופן קצת פרדוקסלי, כאילו "גוזל" ממני את הנכונות לעמוד על שתי רגליים דקיקות, לרעוד מפחד נוכח דרכים חדשות, ובאומץ מהוסס לשאול את עצמי "מה עושה לי טוב? - לאן מכאן?".. טיפול הוא מוגן.. אבל נדמה לי שהוא גם

אחחח... הייתה לי תחושה שמשהו התפקשש ורק חלק נשלח.. לא אנסה לשחזר מה נכתב בהמשך (למרות שככל הנראה אזכר פתאום אחרי שאשלח), רק אומר שנדמה לי, לפחות לגבי עצמי, שזו משימה נורא חשובה להיות מסוגל לומר באופן פשוט וקולח מה חשוב לי ומה אני רוצה; איך אני אוהבת שמתנהגים אליי, ממה הייתי רוצה יותר וממה פחות.. לפעמים בוחרים להתאמן ב"חיים האמיתיים" ולפעמים בוחרים לצרף מדריך אישי לאימון פרטי של ביני לביני וביני לבינו.. כך או כך- השאלה "מה חשוב לי ומה אני רוצה" צריכה להישאל בשני המקומות, אני חושבת. אני לא בטוחה לאן בדיוק אני חותרת, רק רוצה לומר לך 'אל תתפשרי'! אל תתפשרי על החיים שאת רוצה לעצמך או על היחס שהיית רוצה לקבל (כי למה בעצם?) אולי לעצמי אני מדברת כשאני ממלמלת שעל חמימות ואהדה ורוך ודאגה אני לא מתכוונת להתפשר בטיפול הבא. אני לא מתכוונת לוותר על זה, או לנסות לפייס את המטפלת כדי שלא תתרחק לי אחרי כל פגישה שאומר "רוצה עוד", עד שמרוב פייסנות היא לא תבחין שההעדר משגע אותי. אם את רוצה עוד חמימות ואהדה אז אל תתפשרי עליהם. או לפחו

לילך יקרה, קראתי אותך עכשיו וחשבתי לעצמי מחשבות- מסועפות, מבולבלות, מבינות ובעיקר מזדהות עם אלה שלך. הרפלקס המחשבתי הראשון שריצד בראשי הוא – אוף... ושוב אוף. אוף כמה אנו רוצות (מעיזה לכתוב אנו) להיות חזקות, שורדות - לבד, בלי שיהיה מישהו, או יותר נכון להודות בצורך שאחר "עומד מאחורי מצדדי ומלפני", צולחות את התהומות ועולות על ההרים הגבוהים לבד, ושם בפסגה מסתכלות את כל הדרך עד למטה ואומרות "עשיתי זאת לבד", כמה רוצות להעז לעמוד קרוב, במרחק נשימה ממפלצות הפחדים והתהיות, ללא להות ורעד - איתנות על "רגליים דקיקות" עד אשר הן, המפלצות, מקפלות זהביהן בחזרה לסמטאות חשוכות משם הגיעו. מצד שני לילך מפחיד, מביש, מבהיל – לאמור, להודות ואף ללחוש לעצמנו שזקוקות אנו להבחין בידיעה הקיימת של יד האוחזת, לעיניים מתבוננות כשטובעות בנפתולי הנפש, לידיים הנוגעות בעייפות המנטאלית כאלה שפורשות לרגלינו שמיכה רכה התפורה בחוטי הבנה וביטחון, שתעטוף אותנו בשלהבת מחממת כשהגוף קפוא נוכח הבלבול המחלחל. לילך, מי שמכיר טיפול קרוב לוודאי שמע משפטים כמו - זה לא חייב להיות "או זה או זה" יש את הגם וגם או את "האמצע" הידוע. אולי ישנו את הלבד ובו בעת האומץ להחזיק יד לזה המושיט ולהאחז, לא כמשהו מחליש או מגמד, אלא ככוח, כהעצמה. אולי שם באמת טמונה הדיכוטומיות-להיות חזקה ובלתי ניתנת לשבירה, או מרוסקת כשברי זכוכית על רצפה קרה כמבקשים חרישית שיאספו אותם לכדי מוצר מוגמר. כמוני כמוך ואולי כמו רוב האדם- רוצים שהאחר יראה אותם, שישמע את עולמם הפנימי-חרישי ככל שיהיה. לא קל להודות, יש משהו בטיפול שקשה להיפרד ממנו, מה הפלא- היכן עוד מקבל האדם התייחסות בלעדית ומוגזמת לכל מילה או התרחשות שהוא מבטא. מה הפלא אפוא, שישנו הרצון המובן והלגיטימי להיות שם. בעיקר כשבמציאות היום יומית אנו עסוקים בלשמוע את... לדאוג ל... לראות את... להבין את.... יש בזה משהו נעים ומבהיל, כזה שגורם למציאות להראות בוטה ולא מנומסת, כמעמיד את העולם החיצוני באצטלא של העדר סבלנות או קרבה מפייסת, ולנוכח כל זאת הגוף והנפש מושכים לשם, להיות במקום בו את שומעת את הרגשות שלך ממלאים חלל, אותו חלל העוטף את קיומך. אני לא יודעת אם מטופלים נאבקים על מקומם/מיקומם מחוץ לטיפול או בתוכו, אולי בעצם מתגוששים על קו השבר, על הרצף שבין לבין. אולי הטריק הוא ליצור גשר דמיוני בין העולם האמיתי שבחוץ לבין החדר הטיפולי "לצמצמם פערים". אני יכולה להעיד על עצמי, שלאורך כל הטיפול שלי – שמעתי את הקול ההוא שאמר לי "את נחלשת פה, את צריכה לבד" ואת ההוא שצעק "כמה פחות מפחיד בביחד, זה לא משפיל זה אנושי לרצות מישהו לצידך" והיה גם את הקול ההוא שהשתיק את שניהם ואמר "מי מכם ביקש לבוא לטיפול", והיה גם ההוא, הקול הרך, המבין והנחלש/חלש שלחש "תאהבי את עצמך, תרשי לעצמך", אשקר אם אומר לך, שהקולות הללו אינם נאבקים, עד היום בעצם, הם דוחקים ודוחפים זה את זה ואני נקרעת לכיוון זה שמושך הכי חזק בחבל . מלי אמרה פה פעם משהו יפה אני לא מצטטת אותה אך בערך - היא דיברה על כמה חשוב שיש בתוכנו כמה קולות, כשישנם כמה קולות, זה לפחות משטר דמוקרטי וזה עדיף על קול אחד דיקטטורי. לילך, כתבת "כמה הייתי נותנת כדי לזכות ברוך, פשוט ואותנטי, מהגברת הזאת שהייתה לי. זה עדיין בוער בי ומכלה.. כל כך מצער וכואב..ולעולם לא אדע כנראה אם היא העניקה ואני לא ראיתי או אם האופן בו העניקה והמינון לא היה מספיק בשבילי. כאילו לא הגיע לאיזה ערך סף דמיוני, שממנו והלאה הדברים נרשמים". אני חושבת שאם היא הייתה מעניקה לך היית מרגישה, זה קטע עם טיפול – כבר לא בטוחים במה מרגישים או צריכים או רוצים, כאילו לא די בכך שאדם מגיע עם חבילה כדי לרוקן אותה ולעשות בה סדר, עתה הוא גם צריך לתהות בינו לבין עצמו האם מה שקיבל זה אכן מה שנתנו לו או האם נתנו לו וזה הוא שלא קיבל – די בכך כדי לחנוק את החמצן שבאוויר. התשוקה הזו להיות מובן, אהוב, קרוב, ועוד כל מיני תחושות "בדיוניות" מתעתעות עד כדי אי וודאות נצחית מכאיבה. דיברת על פרדוקסאליות של חיים וטיפול, ואולי זה לב הטיפול- הרצון להיות שם ובו בעת לברוח, התשוקה לקרבה והתעצומות שבלבד, הרצון להעלם והפחד להיות בלתי נראית או מורגשת, לשוטט במרתפים חשוכים אך לעסוק בשגרה ובפשוט ולהניח לנפש ולפיתוליה, להיות אדם מבוגר ואחראי אך להתרפק/להתפרק כילדה נזקקת, להיות באינטימיות בלי תחושה ממארת של בולען, להיות עם ולהרגיש בלי, להעלם ולהיות קיים, לקבל מבלי להיכלם וגרוע מכך מבלי לתת. לא יודעת, ממש לא יודעת. די משעשע (רואים זאת גם כאן בפורום בשיח בין המנהלים למשתתפים) שכל מטופל כיום מכיר במושגים כמו: התנגדות לשינוי/טיפול, העברה, שיחזור, חוויה מתקנת, השלכה, הזדהות השלכתית, פיצול, רגרסיה, תלות ועוד כל מיני מושגים שגורמים למטופלים לחשוב: "רגע אם אני עושה כך...אז אני..." ואז במקום להתחבר לחוויה שלו באופן טהור אז הוא "כלוא" בהסברים להתנהגויות שלו שהם למעשה הטרמה לתהליך ולפרשנויות המחבלות בטיפול. אני אהיה ביקורתית לרגע, כשמלי כותבת למישהו "מה זה מזכיר לך" או "מה משוחזר", לא יודעת אך אותי זה מבהיל, אפילו מצמרר, זה כאילו זרז אצל מישהו שאולי אין לו מושג שהוא משחזר משהו. מה אם אותו מטופל שכותב על סיטואציה טיפולית אכן משחזר אירוע טראומתי או אפילו לא טראומתי – שלא במודע, זה לא משהו שהוא אמור להגיע אליו במסגרת הטיפולית שלו? מה לגבי הזהירות במתכונת המוחזקת של טיפול הראויה לכך? לא יודעת אם מנהל פורום צריך לקחת חלק בתהליך הזה או להשאיר זאת לבחינה של הכותב בתוכו ובטיפול שלו. אני מרגישה שזה מעבר לאמפטיה או ייעוץ או הכוונה – זה ממש ריאקציה טיפולית (גם אם נעשה מכוונה טהורה וטובה). באופן שיטתי אני "שומעת" כאן "מה זה מזכיר לך", ואף קשה מזה - ישנם סיטואציות שלמות הנרמזות על ידי מנהלים כמקבילות בין אז - לכאן ועכשיו. אנשים שכותבים כאן על פחד מקרבה וכל מיני תחושות קשות שלהם בטיפול, "מפנים" אותם לפשפש בעברם בסגנון "מה מזכיר לך הקול הבא". גם מטפלים כלפי המטופלים שלהם נזהרים שלא לדחוק במטופל ולמהר בלעשות הקבלות מאין אלה, לא כל שכן בפרום בו הנסתר עולה על הגלוי. כך למשל, אחד המנהלים כתב למשתתפת "ככל הנראה, בחייך למדת שהקרוב הוא מסוכן, מפחיד, מבלבל, לא בטוח, מאיים..." זה הכאיב לי לקרוא את ההצהרה הזו, אותה כותבת דיברה על הטיפול שלה ואני תהיתי האם המנהל שכתב זאת לקח בחשבון את התחושות שעלו באותה כותבת, האם יכול היה לנחש אילו זיכרונות או כאבים הציפו אותה, ובכלל מה פקד אותה מאותו רגע ואילך. לילך, אני מנחשת שאין לך מושג על מה אני מקשקשת אולי אני טועה. מייקל אייגן כתב "יש רגשות שאיננו מרגישים ומחשבות שאיננו חושבים. האם אתה האדם יכול לקחת את הדבר הזה ולהכניס אותו אליך, האם אתה יכול לתת לחוויה שלך את עצמך להיכנס לתוכך? תציג את עצמך בפני עצמך, ואתה מוזמן להתקשר לעצמך בדרכים יותר מועילות, פחות הרסניות, להתחבר, להתכוונן, ללב שלך". זהו. כתבתי הרבה מדי,...וכהרגלי בעיקר שטויות, נעדרת קוהרנטיות ובכל זאת אשלח לך. (negra)

לילך, משהו במשפט שרשמת לנגרה, לכד את תשומת ליבי - אלה החיים שלי - וזה נכון, לא רק אותו ציוד " שחתמנו" עליו (ולא מרצון ) ישאר אתנו, אלא גם תכתיבי הגורל, הקבועים מראש (נשמע נורא...) מסדירים לנו חיים, ברורים ומוצקים, לטוב ולרע..ולדעתי ,בעיקר לרע..(סליחה..) לא יודעת...אולי הבוקר אני פסימית במיוחד, כשלנגד עיני משוחזרים חיי, כמו בסרט חי, ומגלה (ולא בתמהון) שמה שהיה, הוא יהיה...ולא משנה כמה תרגילי מוח נפעיל, עם מטפל ובלעדיו, תמיד נהיה אותה גברת בשינוי אדרת.... ובכל זאת חג היום... מועדים לשמחה.

יפה כתבתן נעים לקרוא את שתיכן... נגרה קראתי אותך במהלך החג מול מלי...כתבת דברים מאוד קשים...אבל ראיתי איך לאט לאט את שקטה יותר...כיף שאת פה לילכי המון הצלחה עם הטיפול החדש מחבקת:-)