שתי שאלות

1) אני לפעמים משקרת או מתארת דברים או אירועים בצורה שונה בפני המטפלת שלי. לפעמים בכדי שלא תכיר אותי ממש, או לפעמים בכדי שתרחם עלי יותר ותתקרב ממני יותר. 2) אני עובדים בטיפול על נושא ההתעללות שעברתי. הבעיה שלפעמים אני רואה את זה וכל פרטי האירוע כאילו שהם קורים עכשיו ואפילו מרגישה את זה פיזית (תוך הטיפול כשאנחנו מדברים בעומק על זה), ולפעמים אני חושבת שאני סתם המצאתי את זה. כאילו שהדבר לא היה אלא משהו מהדימיון שלי, וזה מוציא אותי מדעתי. מה דעתך? תודה

שלום ה. שאלת שתי שאלות משמעותיות, ואענה לך לפי הסדר. 1. אנשים בד"כ לא נהנים לשקר, אלא עושים זאת כדרך למנוע, להדגיש, לבטא או לספר משהו. אני תוהה מאיזה מקום מגיעם השקרים אצלך. אני מתארת לעצמי שמפחיד אותך שיראו אותך כפי שאת. האם את מרגישה שאם יכירו אותך באמץ לא יאהבו אותך? לא ירצו להיות איתך? אולי את חוששת להרגיש חשופה, פגיעה, אם יכירו אותך באמת? אלה שאלות שחשוב שתבדקי, והייתי מייעצת אותך להביאן לטיפול. 2. התחושות שאת מתארת קשות ומכאיבות, אך גם מוכרות. כשקורה אירוע מזעזע אחת הדרכים להתמודד עמו היא להגיד לעצמנו שזה "לא קורה באמת", לפעמים גם הקול החיצוני, המתעלל, מחזק את הקול הזה ("את מדמיינת"). אני חושבת שהנפש שלנו לא מסוגלת להכיל דברים כ"כ קשים ומזעזעים, והדרך להתייחס אליהם כהזייה או כ"לא אמיתיים" היא הדרך היחידה לשרוד אותם. וכך, לא פלא שיחד עם הזכרונות, מגיע גם הפסקול שליווה אותך באחסון אותן חוויות, הפסקול שמערער על התוקף של מה שאת זוכרת, מרגישה או חווה. כל אלה מעידים שכנראה קרה וקורה לך משהו שקשה לעכל ולהפוך לחלק מהחויות שצברת. בדרך ארוכה ומשמעותית שבוודאי את עוברת ושעוד תעברי תוכלי יותר ויותר לסדר ולארגן את אותם זכרונות, לתת להם מילים ושמות, ולאחסן אותם באופן אפשרי יותר עבורך. שוחחי על כך בטיפול, ותני ביטוי למה שאת מרגישה וחושבת. אני מקווה שתוכלי לאט לאט להתרגל שיש מי שמאמין, מקשיב ושומר עלייך. בהצלחה, מלי.