אין

מלי חזרתי מפגישה. היה נורא נורא לא טוב. אני לא יודעת מה אני מרגישה באמת ומה אני אמורה להרגיש. הגענו למקום לא טוב. ואז פשוט אמרתי לה. שהיא עושה לי בכוונה. אמרתי לה שהיא יודעת מה קורה בתוכי, אבל היא לא מתחילה לדבר על זה. (וכן, אין ברירה, היא צריכה להתחיל לדבר על דברים, כי אני לא מצליחה להתחיל). בסוף היא ניסתה להסביר. להסביר שלא תמיד מה שחשוב זה לדבר על הדברים האלה. שמה שחשוב זה קודם להגיע למקום טוב יותר. מקום בו אני אדע לווסת. מקום בו אני אלמד להרגיע את עצמי. שלא אפגע בעצמי. מקום בו תהיה רשת בטחון. מקום בו אני ארצה ואתכוון לחיות. ובמקום הזה, יהיה אפשר לדבר על הדברים שעולים בי עכשיו. לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע, על מה בדיוק היא מדברת. אם היא חושבת שנהיה במקום בו אני ארצה לחיות, היא טועה. אם היא חושבת שאצליח להגיע למקום הזה שהיא רוצה, היא טועה. זה לא קרה במשך 32+ שנים, זה לא יקרה אף פעם. תהיתי אם היא יודעת שלמרות שלא נדבר על הדברים האלה עכשיו, הם ישארו בתוכי ויהיו שם וימשיכו להפיל אותי ולגרום לי לפגוע בעצמי ולרצות למות. תהיתי אם היא חושבת שכשלדעתה זה יהיה נכון לדבר על הדברים, אם זה יהיה מקום בו אני כבר אוכל לדבר עליהם. לתת להם שוב לעלות. להציף. לגמור אותי. והנה אני מגיעה לסיכום, למה שלמדתי בפגישה היום. אני צריכה להישאר עם מה שעולה בי ומציף אותי לבד. שהפסיכולוגית שלי מפחדת להיכנס איתי למקומות האלה. שהיא לא רוצה להיות איתי שם. שהיא נגעלת ממני, ממי שאני וממה שיש בי. אסור לעלות ולדבר על הדברים האלה עד שהיא תחשוב שזה יהיה הזמן הנכון. צריכה לקבור את הדברים. להיקבר איתם. לשתוק. לשתוק את מה שמציף. לשתוק את מה שעולה. לשתוק את מה שהיה. לשתוק את מה? את מה ששתקתי מעל לכ- 25 שנים. את מה ששתקתי שהתווסף במהלך 25 השנים. לשתוק את מה שהם אמרו לי שאסור לספר. לשתוק את הסודות. לשתוק את השקרים. לשתוק אותי. ואת זה, אנחנו כבר יודעים, אני יודעת לעשות מצוין. אז למה כל כך כואב? ופגוע? וקשה? אולי כי סוף סוף אחרי כמעט 5 שנים העזתי להגיד לה לפתוח את הדברים והיא סגרה לי אותם בפרצוף. ולמה לעזאזל אתמול כשהייתי מוכנה ללחוץ על ההדק, וזה היה רגע מושלם, לא עשיתי את זה? ולמה אני מנסה להילחם בצורך וברצון ללחוץ על ההדק? בשביל מה? ולמה לעזאזל אני לא נותנת לעצמי ללכת עם האמת שלי ולעשות את מה שאני הכי רוצה, את מה שאני יודעת שיעשה טוב לכולם, אבל לכולם, וגם לי. היא רצתה שאדאג לעצמי? זאת הדאגה הכי טובה, אמיתית, כנה, נכונה. דאגה לי ולכל מי שמסביבי. תאמיני לי מלי, תאמיני לי. עברתי אחד אחד מהקרובים אלי. חשבתי איך זה ישפיע עליהם, מה זה יתן להם. לכל אחד ואחד מהם. ותאמיני לי מלי, שבסופו של דבר זה רק יעשה טוב לכולם. לכולם. גם לי. סליחה מלי, שמציפה כאן כל כך. סליחה על כל ההודעות. סליחה שגורמת לך להרגיש שאת צריכה להגיב לי. מבטיחה לך שאת באמת לא צריכה להגיב. זה יהיה הכי בסדר בעולם. תודה על הכל, באמת. על הכל. שיר

שיר יקרה. נשמע שעברה עלייך פגישה קשה, אך בעיני הפגישות המטלטלות האלה הן המשמעויות ביותר, שהרי אם משהו מטלטל אותך, כנראה ננגעת במקום עדין ופגיע בתוכך. אני שומעת אותך עסוקה בתשובה של המטפלת שלך, פגועה, נעלבת, מרגישה חסרת הכלה וחסרת החזקה. בודדה. אני חושבת שאלה רגשות שאת מכירה היטב, ושאלה מקומות שאת הולכת אליהם הרבה פעמים. קצת חבל. לא כי אינני מבינה אותך - אני מבינה אותך מאוד, אבל גם רואה את המאמץ של המטפלת שלך, ואת הקשר ביניכן שנשמע משמעותי וקרוב, ותוהה מדוע "סגרת את השיחה" איתה, והמשכת אותה רק בתוכך. נראה לי שרק התחלתם לדבר על משהו, ושחשוב שתמשיכו להיות על כך בדיאלוג. אני חושבת שהיכולת לריב, לכעוס, לדרוש, להתאכזב חשובה מאין כמוה עבורך, ובטוחה שתוכלי להבין בהמשך מה היה בשיחה או בתגובה של המטפלת שלך שזיעזע אותך כ"כ -על איזה "כפתור אזעקה" היא לחצה, ואיזו תגובה שוחזרה בתוכך. נדמה לי גם שחשוב לחשוב על הקול של המטפלת כקול שאולי מוכר לך היטב מתוכך,ושבמובן מסוים הכעס על המטפלת שלך הוא כעס על הקול הזה, שכרגע מפריע ומתסכל. ותזכרי שיש גם פגישות, ימים ורגעים פחות טובים. בטוחה שהיו ויהיו גם רגעים אחרים, נעימים, מרגשים, שמחים, ומחכה יחד איתך לימים טובים יותר. היי חזקה, שבת שלום, מלי.

מלי, אני יודעת שההודעה הזאת כבר לא תעלה.. אבל כן רציתי להגיד לך המון המון תודה.. שהיית כאן ושאת כאן.. הייתי זקוקה להכלה, הבנה, אמפתיה.. אולי גם משהו כמו חיבוק.. אבל בתוכי מרגישה שאסור לי... ואת.. עם כל השחור שיש בבפנוכו שלי בימים האלה,היה גם אותך.. וזה המון בשבילי.. תודה ענקית מכל הלב.. שתהיה לך שבת שלום