טיפול

בוקר טוב לך, עברתי בילדות התעללות חד פעמית. היא נשארה בסוד הרבה הרבה שנים. המשכתי בחיים וסגרתי/ אטמתי אותה בקופסה שם תוך תוכי ולא נתתי לאף אחד להתקרב אליה או אלי. והמשכתי כרגיל בחיים. החלטתי לפני שנתיים לפנות לטיפול בגלל נושא אחר שהפריע לי אז שלא קשור לזה, ואז הכל נפתח. ומאז שזה נפתח אני לא אותו בן אדם. אני עצבנית כל הזמן. מרגישה בגועל, מרגישה זרה/ שונה/בלתי רצויה.... כל מה שהאמנתי הלך לאיבוד. ועכשיו אני מתחרטת על זה שפתחתי את הקופסה. אולי לא הייתי צריכה לגעת בה, כי אז בטח דברים היו נשארים שקטים ורגועים. המטפלת לא מצליחה להגיע אלי אחרי שפתחנו את הנשוא, אני מתנתקת ממנה ובורחת הפוך ממה שהיה לפני השיחה על ההתעללות. עצם הידיעה שהיא יודעת על זה כבר גורמת לי להרחיק אותה ממני. אני מבולבלת, ולא יודעת אם ואיך להמשיך אצלה או בחיים בכלל. לא יכולה לשאת את זה יותר. ואין לי שום תמיכה בחוץ חוץ ממנה (כי אני לא נותנת לאחרים להתקרב ולא מבקשת עזרה ולא הייתי במערכת זוגיות בחיי). מה הלאה?

שלום שירה. לפתוח חדר שהיה נעול חזק כ"כ, במשך זמן רב כ"כ היא משימה אמיצה מאוד, אך מטלטלת, כואבת ומבלבלת. אני חושבת שלא הייתה לך ברירה אלא לגעת במקום החשוך והסגור הזה - במוקדם או במאוחר היית נדרשת להתמודד עם ההשפעות העקיפות או הישירות של הארוע המזעזע שעברת. הלוואי והדחקה הייתה פתרון יעיל, אבל אנחנו מבינים היום שזה פתרון שיש בצידו מחיר כבד, פתרון שלא באמת מאפשר חיים מלאים וחופשיים, והוא גוזל כוחות שחשובים להתפתחות ולצמיחה נפשית. אני חושבת שמה שאת חווה כעת עם המטפלת שלך הוא ברור והגיוני לאור מה שעברת, ושבדרך איטית וסבלנית תלמדי לאט לאט לבטוח שוב באנשים, להעזר ולהתמך, להרגיש ראויה ומוערכת. מקווה שתוכלי להתייחס למה שאת חווה כעת - בחיים ובטיפול, כשלב קשה ומייסר אך הכרחי ומשמעותי, בדרך לחיים אחרים. בהצלחה, היי חזקה, מלי.

חשבתי לרגע שאני כתבתי את ההודעה הזאת, מעבר לשם המשותף (אמיתי או בדוי) הרקע זהה. פשוט מצמרר!!