פגישה נוראית ..

ורע לי ככ .. (((((((((((((רעעעעעעעעעעעע לי )))))))))))))))))))))))) נמאס וכואב ונמאס וכואב ושם בטיפול ..המילים לא יוצאות, אני כאילו צוחקת , כאילו נחמדה , כאילו ומחייכת אבל בא לי להרוג אותו שם... הזכרונות מציפים מבפנים , אי אפשר לספר מה קרה שם, אי אפשר לומר איך הוא אנס אותי, אי אפשר להזכר בי כילדה קטנה .. רק פחד, ובושה וכאב .. רק תחושות .. כותרות בלי תוכן .. מילים שנאבדות .. ואין מי שיעזור לי . אין מי שיעזור לי. דיייי מליייי כואב לי .. ואין איך להוציא את זה ואין מה שירפא את זה זהו, אני מקרה אבוד זהו... תגידי לי גם .. זהו? שרית

שרית יקרה. לפעמים קשה לחבר לזוועות מילים. כתבתי כבר פעם, ונזכרתי בזה עכשיו שוב, שלפעמים זה כמעט מעליב לתת לזוועות כ"כ גדולות מילים, יש לפעמים שהעוצמה והרוע הם בלתי נתפסים, ואז נדמה כאילו השפה רק מצמצמת אותם, הופכת אותם למשהו, לכאורה, שאפשר להבין ולתקשר. אני שומעת שכרגע יוצאת רק צעקה, ובכי וכאב שאין לו סוף. כנראה זה מה שאת צריכה לעשות עכשיו, וזה בסדר. נשמע לי כמו שלב חשוב ביכולת שלך להתמודד עם מה שהיה ולשרוד למרות הכל. אח"כ יגיעו גם המילים, אבל כנראה עוד מוקדם להם, והנה, את מקשיבה לקצב שלך, לא מקדימה את המאוחר...ועוד יהיה מספיק זמן להפוך הכל למילים. וכדי להיות מקרה אבוד, צריך שאף אחד לא יחפש ואף אחד לא יימצא. אני מרגישה שאת נאבקת למצוא, ושיש אנשים טובים סביבך ששותפים להתעקשות שלא תאבדי. גם אני. מלי

כתבתי כאן אחרי שיצאתי מהפגישה הקשה אתמול , הרגשתי שאני מאבדת שפיות .. יצאתי נסערכת ככ הרגשתי שאני יכולה לפגוע בעצמי , הפגישה התנהלה כאילו על "מי מנוחות" .. אבל הייתי עצבנית בטירוף בפנים .. אי אפשר היה לפספס את ההתנהגויות הנלוות שלי לתחושות האלו, כל החוסר מילים שלי .. כל הכאב הזוועתי שבפנים .. כבר בסוף הפגישה צחקתי בציניות ..ואמרתי מכאב גדול .. "זהו אני אצא מכאן .. ואכתוב למלי .. (כן הזכרתי אותך ..) איך היה חרא של פגישה , ש לא הצלחתי לדבר על מה שבאמת כואב .. שהתנהגתי כמו ילדה קטנה" והזמן הסתיים, ביקשתי ממנו שיצא מהחדר , זה לא דבר שקורה בדכ , הייתי חייבת לאסוף את עצמי מבלי עייניו הבוחנות שהרגישו בתוכי, הוא ליווה אותי למטה , אבל טרקתי את הדלת כניסה כמעט בפרצופו .. לא אמרתי ביי ונסעתי . נסעתי בטירוף, בלי אורות , בלי חגורה , הייתי מחורפנת .. על המזל שלי .. ניידת עצרה אותי בסוף הרחוב שלו .. וכמעט קיבלתי דוח .. בכיתי לשוטר .. הוא ריחם עליי.. וויתר לי .. בפנים לא עניין אותי דוח או לא , רק רציתי להעלם .. כתבתי כאן .. דרך הנייד. סימסתי לפסיכולוג שאני מצטערת אם פגעתי בו .. ולא נסעתי הבייתה. ישבתי באמצע שומקום עם האוטו , בכיתי בטירוף.. רציתי רק לסיים את חיי. פתאום קיבלתי סמס מהפסיכולוג .. 12 בלילה .. שרית , הגעת הביתה? הייתי בשוק . הוא לא מאלה שיסמסו , גם אם הפגישה תהייה הכי קשה . עניתי לו .. שלא. הוא שאל אם יכול לעזור במשהו .. וואו..לא האמנתי שבאמת אכפת .. לו .. כתבתי לו כן .. שייקח את הכאב הזה ממני , הוא התקשר אליי .. לא עניתי , הייתי עם מעט סוללה .. לא היה טעם שישמע אותי רק בוכה .. בזמן הזה .. במקביל הצלחתי לקרוא את ההודעה שלך כאן .. אמרתי לעצמי . "היי .. תראי אכפת לאחרים ממך.. אכפת גם לפסיכולוג .. תתעלי על עצמך יש לך בעל וילד קטן שמחכים בבית .. " סימסתי לו שאני נוסעת הבייתה , שהוא שאל במה הוא יכול לעזור ועצם הנוכחות והאכפתיות שלו הם אלו שעזרו .. נרגעתי והגעתי הבייתה .. השעה הייתה כמעט 1 - בעלי ככ דאג . סימסתי לפסיכולוג שהגעתי .. שאני מצטערת .. שאם לא בשביל עצמי אז בשבילו ובשביל בעלי .. הוא כתב תודה על העדכון ולילטוב . הוא דאג לי . לא הייתה לי כוונה כזו . פשוט כואב לי מלי . אני לא יודעת איך להתמודד עם הכאב הזה . עם הזכרונות שמציפים . עם החוסר יכולת לדבר אותם . קראתי את תגובתך אליי מס פעמים .. יש בה ככ הרבה חום ואכפתיות .. יש בה ככ הרבה הבנה .. ואני מבינה דרכך שגם בפסיכולוג .. הייתי מוכנה לשבור את הכלים אתמול .. וזה מה שהכי מפחיד כאן.. אילולא התגובה שלך , האכפתיות שלו בזמן אמת .. מי יודע אם היו בי הכוחות האלה של להמשיך לבד .... תודה שהיית כאן .. זה עוד כואב .. אבל אולי פחות במחשבה.. שיש עוד אנשים ששותפים איתי מכל הלב. חיבוק אמיתי. שרית