צביעות

הי, אני בשנות השלושים לחיי, אם לבן בן שנתיים. לאחרונה אני בוחנת את עצמי ואת הקשרים שלי עם אנשים סביבי ופתאום גיליתי שאני לא אוהבת את עצמי ואת הצורה בה אני מתייחסת אל אנשים.אני מרגישה צבועה ושאינני מסוגלת להגיד את האמת ותמיד נשמעת לבבית/ אוהבת/חמה ומתחשבת כאשר בראשי כל הזמן אני מבקרת/שופטת/מזלזלת... זה מגעיל אותי שאני מסוגלת לדבר עם מישהי ולתת לה תחושה הכי לבבית בעולם עם כל המניירות ובעצם בתוכי אני לא מרגישה את אותה קירבה.ואם שואלים אותי את דעתי על משהו שקנו אני תמיד חייבת לומר שזה יפה על מנת לא להעליב אפילו שאני חושבת שזה נראה רע.אני מרגישה שאני רוצה להיות יותר אני, ולהפסיק להיות כזאת "צדקנית" צחקנית כי אני בעצם בן אדם מאוד ביקורתי אפילו יותר מידי (בעייה נוספת).אני מרגישה שאין לי חברות אמת. אני מרגישה מאוד בודדה. אשמח לעצה.

שלום שירה. ניסחת מאוד יפה ובאופן רגיש את הקושי שלך. הרבה פעמים תחושה של אדם מזויף היא תוצאה של ילדות שבה הייתה דרישה, גלויה או סמויה, מודעת או לא מודעת, להתנהג ולהתבטא באופן מסוים, גם אם הוא מנוגד לאמת הפנימית. מדובר לא רק בדרישה של ההורים מהילד שיתנהג או יגיב באופן שתואם למה שהם מצפים, אלא גם בדרישה לתגובה רגשית העומדת בסטנדרטים. כך, למשל, איסור להביע רגשות מסויימים (למשל לכעוס, לשנוא, לבכות) או דרישה לבטא רגשות אחרים (להיות שמחים ומאושרים, להתספק במה שיש, לרצות), גורמת לילד להפוך למבוגר שמכוונן לצרכי החברה ופחות קשוב לתחושות הפנימיות שלו. הדימוי שמתאים בעיני הוא שהרדאר לומד להיות מופנה החוצה במקום פנימה. אגב, בד"כ הקושי הוא לא רק סביב תחושת הזיוף, אלא גם סביב הבלבול לגבי מה אני באמת רוצה, אוהב, מרגיש. אני חושבת שהיכולת שלך להתבונן בפער שבין הבפנים לבחוץ הוא צעד חשוב ומשמעותי. כעת עליך לנסות ללמוד להקטין את הפער הזה, ולהיות מסוגלת יותר ויותר להיות אותנטית וישירה, בלי צורך להתחפש ולהסוות. אני מאמינה שטיפול היא הדרך הטובה והיעילה ביותר לכך. שם תוכלי לאט לאט להסיר את המסכות, ולהיות את. בהצלחה, מלי.

תודה מלי ושבת שלום :)