התגעגעתי אז באתי...

שלום מלי, בזמן האחרון נתקפתי בעצלות לכתוב כאן וחיפשתי להזדהות עם כותבים או יותר נכון כותבות אחרות וקיוויתי שיקלעו לדברים שקשורים אליי , כך שאוכל להתייחס לתשובותייך כאילו נועדו לי.. מוזר שהזדהיתי עם הרבה כותבות. מוזר כי מרגישה כל כך חריגה ואמנם חריגה גם מבחינות אובייקטיביות.. ואולי לכן חשתי צורך לכתוב פה עכשיו.. כי החריגות היא דבר שמאפיין אותי יותר מהכל וכך הכל יותר נואש, יותר מוזר, יותר נכשל ופשוט יותר ג ר ו ע. מקווה שלא מעיקה אבל למרות ואולי דווקא מכיוון שבטיפול , הכל יותר קשה. ומזדהה עם מה שמישהי (שסליחה שלא זוכרת את שמה, אולי שיר?) כתבה כאן - שטיפול לא מתאים לה ואת ענית לה שזה לא יכול להיות. גם אני מרגישה כמוה, שאולי אני "עמידה לטיפול", שהטיפול לא עוזר ואפילו מזיק , שמציף את הכל וגם גורם לי להתעסק בשאלות קטנוניות שמסתכמות בשאלה אם אכפת לה ממני. מרגישה כל כך פתטית שבגילי , זה מה שמעסיק אותי ושלא מצליחה להיחלץ מהביצה ששקועה בה כל כך עמוק ועסוקה רק בניסיונות לא לשקוע בה. וזה לא מספיק לי רק לשרוד , רוצה גם לחיות אבל תקופה ארוכה של שנים אני חיה-מתה. ואולי קשור אליה שהיא צעירה גם בגיל וגם בניסיונה המקצועי, אבל מצד שני היא טרודה בשאלות של ניהול משפחה וגידול ילדים ולכן גם עם כל הרצון הטוב, היא לא מסוגלת להבין אותי, שאין לי משפחה משלי וגם אם באותו רגע בזמן הטיפול משדרת אמפתיה (שתמיד נראית לי מלאכותית), בטוחה ששופטת אותי בתוך תוכה אחרי הטיפול. מלי , אני לא בטוחה אם זה היה נכון לכתוב לך את כל זה ולהעיק גם עלייך וגם לא בטוחה מה אני בעצם רוצה ממך.. אולי דעה/עצה/תמיכה ואולי זה בניגוד לכללי האתיקה אבל מרגישה שלא נשאר לי עוד הרבה זמן וזו באמת שאלה של חיים או מוות - אם להמשיך איתה? או לעבור למישהו אחר ; אם להמשיך בכלל בטיפול או להפסיק? אולי דווקא להפסיק את הטיפול (בשבילי) משמעו להפסיק לקוות ולהתאכזב כל הזמן? לא יודעת להחליט, איבדתי את הסבלנות לחכות או לתת עוד צאנסים בעיקר לעצמי ומרגישה שעומדת לאבד את השפיות...

שלום X א, וברוכה השבה. אני חושבת שעבור אנשים מסויימים להיות בטיפול הוא מאבק מתמשך בין הרצון (לפעמים ההכרח) בטיפול, לבין המקום המוכר והבטוח - הלבד, הנפרד, זה שלא תופס מקום, זה שלא תלוי או נזקק, זה ש"מסתדר הכי טוב בעצמו". אני לא בטוחה שזה נכון עבורך, אבל אני חושבת שאולי ההתלבטות שלך סביב הטיפול, כמו גם ההמנעות מלכתוב כאן, מספרת את הקונפליקט בין הרצון לתפוס מקום ולהיות במגע לבין הרצון להשתבלל, לא להצטרך ולא לרצות. אני חושבת שהטיפול אז הוא כ"כ חשוב כי הוא מאפשר ללמוד יותר ויותר "לצאת מהקונכיה", להעזר, להתמך, להשתמש בקשרים, ולחיות באופן יותר מלא וחופשי (למרות שהדרך לשם, כמו שאת מתארת, רצופה חרדות, קשיים, בלבול). אני תוהה לגבי תחושת החריגות שלך, ומאמינה מאוד שתחושת חריגות היא הרבה פעמים פועל יוצא של סודות, של דברים שנחווים ככאלה שאי אפשר (מסוכן, מבייש, מביך) לשתף אחרים. רוב הפעמים חריגות היא תחושה סובייקטיבית, שמתמסמסת ברגע שהיא (והחוויות שמרכיבות אותה)מתורגמת למילים, וזוכה להקשבה והכלה. הלוואי ותרשי לעצמך לבדוק זאת, בטיפול ובכלל. והכי חשוב - מקווה מאוד שאת יכולה לפתוח בטיפול את התחושות הרבות שביטאת כאן (כן, גם השאלות לגבי האמפתיה מצד המטפלת שלך), נראה לי שזה יכול להיות משמעותי מאוד עבורך. בהצלחה, מלי.