reaching out

מלי שלום, רציתי לשמוע את חוות דעתך על שאלה שהפניתי לפני כשבועיים לדרור. מצורף קישור: http://www.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-762847,xFP-762847,m-Doctors,a-Forums.html המון תודה.

שלום לעוד מטופלת. נדמה לי שיותר מהכל, הייתי מבינה שיש בטיפול הזה בעייה בתקשורת, ושלראות צד אחד כאחראי וצד שני כקורבן (ולא משנה באיזה צד מדובר) יהיה לא רק לפספס את העניין המהותי שמתרחש, אלא גם להחמיץ הזדמנות ללמידה חדשה ולתיקון. נראה לי שהדרך הטובה ביותר להתבונן על סיטואציות כאלה היא להניח שהיות ומדובר בארוע לא טרוויאלי (בד"כ אין בעיה להודיע ולבטל, או להודיע ולהפגש...) הרי שכנראה משהו בקשר המשחזר דפוס מסוים, או נופל/נתקע במקום שצריך לחשוב עליו יותר לעומק. בעיני, הדבר החשוב ביותר היא להבין, באומץ ובכנות, מדוע כל אחד מהצדדים נהג כפי שנהג, ומה בהתנהגות של הצד השני זירז או עיכב תגובות מסויימות. באופן הזה ניתן יהיה להבין מה קורה למטופל (לך) בקשר, מה קורה לאחר מולו, ומה מניע כל אחד מהצדדים, באופן שקשה לדבר אותו וצריך להתנהג אותו. אולי זה קצת מוזר, אבל אני לא מאמינה שיש בקשרים מנצחים ומפסידים, טועים וצודקים... אני חושבת שהרבה פעמים להשאר במקום הזה, של "מי אשם", זה להיות במקום מתסכל, פוגע ובעיקר לא מקדם. מקווה שעזרתי... מלי.

תודה, מלי, על התשובה המפורטת, אבל לצערי לא הצלחת עדיין לעזור לי. אני מסכימה עם כל מה שאמרת, ומבינה שאין זה נכון להטיל את מלא כובד האחריות/האשמה/הרצון/האכפתיות... על צד אחד בלבד, ונכון שצריך לדבר על זה ולראות מה השתחזר כאן. אך עדיין, אותי מעסיקה שאלה אחת פשוטה: כיצד על מטפל לנהוג במצב כזה? האם עליו להניח למטופל לנהוג כרצונו מתוך "כבוד לבחירותיו" או מתוך שכנוע שאין זה תפקיד המטפל "לחזר" אחר המטופל, או שמא עליו לנקוט גישה אקטיבית ומתערבת יותר? במילים פשוטות: האם האחריות מוטלת גם (לא רק) עליו? אני מעוניינת מאד לשמוע כיצד א ת היית נוהגת? שוב תודה

הי ובוקר טוב, רציתי להציע רעיון נוסף, שאני מכירה מהמקרה שלי, ואולי הוא ייתן לך כיוון. מערכות היחסים שבעבר שלי היו, בתיאור כללי ביותר, מערכות כובלות שלא מבחינות בי כייצור נפרד בעל צרכים יצרים ומקום משלו. מאידך, היו אלה מערכות בהן הייתי תלויה. תלויה מידי ובאופן מעוות. והטיפול שלי עיקרו בעבודה על נפרדו?ת. בהתנהגות ותפיסה איכשהו דומה למה שאת מתארת (כמובן מהעולם שלי, ולפחות בתחילת הטיפול היה לכך ביטוי מובהק יותר), היה בי גם צד, לא מודע, שניסה למשוך או לפתות את המטפל להיות בתפקיד של זה שלא נותן לך להשתחרר, להיפרד, או להרגיש שזו בחירה שלך. מרחב שלך. אותו צד שמנסה לזמן את הקשר מהעבר, מעין התקרבות מוגזמת / ערבוב בין שניים. ההתרחקות שלי קרתה עפי"ר כאשר הרגיש קרוב מידי בתוך הטיפול. כמובן שהכל מורכב יותר וזה רק אחד מהקולות, ולכל אחד יש משקל משלו בכל רגע נתון. חלק מהעניין הייתה הסיבה הזאת - ולכן, הבחירה המכאיבה הייתה לתת לי ללכת ולתפוס את המרחק. ודווקא מתוך אחריות ומקצועיות טיפולית כבדת משקל. בסופו של דבר (ולקח זמן) לא באמת השאירו אותי לבד. זה גם הסבר שקיבלתי בדיעבד, אחרי שהסערה הבלבול והזעם שככו קצת. סיפור כזה יכול להיות דילמה לא פשוטה, וכרוך בהתנגשויות רבות ואי דיוקים. גם רגעים כאלה הם חלק מהטיפול. וכאמור, חשוב לחזור איתם לשם. חשוב מאד. כן... את באה לטיפול כי *את* רוצה. בהדרגתיות מנסים להעביר אליך יותר ויותר אחריות, ובאופן שכזה (ניסיתי לברוח מפרדוקסלי, אבל לא הולך...) ככל שאת מקבלת את העובדה שאת, ככל האדם, תלויה, נזקקת, ומרשה לעצמך להשתמש באחר, כך את עצמאית יותר, ולא תלויה יותר מידי. חתיכת ויתור.

הי א.ב. אני מעריכה מ א ד את התוספת שלך, וכמו תמיד ממש אוהבת לקרוא אותך. את מאירה דברים בצורה מיוחדת כל כך, ותמיד משאירה חומר מעניין למחשבה... תודה!