קשיים בטיפול

שלום לך אשמח אם תעני על שאלתי בהרחבה. שלוש שנים אני בטיפול, והשלוש שנים עברו עם הרבה התנגדות, סירוב ובריחה. זה מה שאני מראה כלפי חוץ אבל זה לא מה שאני מרגישה כלפי טיפול. אני מחכה לשעה הזו, אבל כשהיא מגיעה אני מתמלאת חרדה וכתוצאה מזה שותקת. אני מאוד שקטה כלפי חוץ, אבל בפנים אני מלאה הרבה כעס ושנאה. והדבר מתבטא רק כשאני לבד, ואם היא דוחפת ולוחצת יותר מדי על מנת להוציא את זה אני הופכת ממש לאנטי. שותקת לגמרי ובוהה בתקרה או בורחת אם יש אפשרות מהחדר. מאוד קשה לי להגיד שקשה לי. מאוד קשה לי לבקש עזרה. אני מתפקדת באופן מלא בחברה ובחיים. אבל יש לי הרבה זכרונות ותקיעות שהייתי רוצה להפטר מהם. כמה זמן אני צריכה לתת עוד לטיפול הזה? המטפלת טוענת שאני צריכה לא לוותר?

שלום גלי. אני שותפה מלאה למחשבה של המטפלת שלך, מאמינה לגמרי שאסור לך לוותר, ושהמקום של התקיעות, הקושי לבטא כעס, חרדה או מצוקה מלמדים על איזור בתוכך שיש לו משמעות וחשוב לתת לו מקום ולא לוותר על זכותך לחיים מלאים ושלמים יותר. יכול להיות שתזדקקי לעוד זמן לא מועט כדי לחוש בטוחה, מוגנת, לסמוך על המטפלת שלך ועל עצמך, שתוכלו, כל אחת לחוד ושתיכן ביחד, לעמוד בעוצמות של מה שאת חשה בפנים. הישיבה שלך כעת בטיפול איננה בזבוז או "תקיעות". בזמן הזה, כך אני מאמינה, את צוברת שוב ושוב חוויות של הכרה בך, של לגיטימציה והכלה, של רוך ואמפתיה, שבהדרגה יעזרו לך להביא את עצמך באופן חלקי פחות לחדר הטיפולים, ובוודאי גם באופן פחות מפוצל בנפשך. ובינתיים, הייתי מציעה לך, אם את יכולה, לנסות להגיד משהו, אפילו משפט אחד, על תחושת החרדה והעוצמה הרגשית שבתוכך בטיפול. נדמה לי שהחשיבה שלך הולכת קצת לכיוונים של "הכל או כלום" ושאולי חשוב שתווכחי שאפשר לספר מעט, להגיד משהו קטן, לחשוף סדק צר ממה שמתרחש בעולמך הפנימי, ובהמשך, בתהליך הדרגתי ואיטי, בוודאי תוכלי להרגיש נוח לעשות זאת יותר ויותר. בהצלחה, מלי.