טיפול

זה כבר שנתיים וחצי ואני בטיפול. אני כל הזמן טוענת בפני המטפלת שזה הצגה אחת גדולה ושהיא באמת לא איכפת לה ממני אלא עוש "כאילו" כי היא חייבת להראות שהיא כן סובלת אותי. אי אפשר לדעת אף פעם מה מתרחש בפני המטפלים כשאנחנו שופכים הכל בפניהם. זה מאוד קשה לשבת מול אדם שאתה לא יודע אם הוא עונה לך מתוך דאגה/הצגה/חובה/כעס/שנאה..... אי אפשר לדעת כלום. בכל תקופת הטיפול היה לנו כמה מקרים של "רוגז" - כעס ואז שתינו איבדנו שליטה והוצאנו הכל בגלוי בלי לחשוב. (גם היא- תאמיני לי, אפילו עם צעקות). אז פתאום אני מגלה שהיא יותר אמיתית כשהיא צועקת, כשהיא כועסת, כי אז היא לא משחקת את המשחק ההוא. הודעתי לה בפגישה האחרונה שאני מפסיקה טיפול, כי אני לא יכולה לשאת את זה יותר. זה מבלבל אותי נורא. ואנחנו עכשיו במשא ומתן על כמה הטיפול חשוב לי ושאני לא צריכה לעזוב.... כל הדיבורים והמילים שאני מכירים שמטפלים אומרים כשהם מרגישים שהולכים לאבד מטופל. מה דעתך בכל העניין? תודה וסופ"ש נעים

שלום ה. אני חושבת שאת נמצאת בצומת בטיפול שאולי מוכרת לך ממקומות אחרים בחייך - איך לסמוך על אנשים, איך להאמין להם, איך לדעת שאת באמת חשובה ומשמעותית. ייתכן שפעם סמכת ונחווית, ייתכן שמעולם לא העזת לדרוש זאת מאדם אחר, וכעת, בקשר שנהיה קרוב ומשמעותי, נראה שאת בטוחה מספיק כדי להעיר בתוכך את הצרכים והרצונות הללו, וחזקה מספיק כדי לבדוק אותם. אני מדגישה זאת כי בעיני דווקא בשלב זה חשוב שתאבקי בתוך הטיפול, חשוב שתריבי עם המטפלת שלך, תכעסי, תתווכחי, תדרשי - אבל בתוך הקשר. אני מאמינה שדרך הדיאלוג הזה, שבוודאי יהיה גם קשה, מכאיב ומתסכל (אבל אולי גם מעשיר, מספק ומזכך), תוכלי לבנות בתוכך קול אחר, חדש, שיהדהד את המשמעות והחשיבות שלך עבור אחרים בכלל, ועבור המטפלת שלך, בפרט. אני מאמינה שבהמשך תוכלי יותר ויותר להאמין למטפלת שלך, להווכח שאת יכולה להיות משמעותית, חשובה, יקרה עבור מישהו, ממש כפי שהיא עבורך. בהצלחה, מלי.