הי אופיר, הי מלי

אופיר אופיר יקירה :-) תודות רבות רבות על מילים שכתובות מקסים, מילים חמות ומבינות כל-כך. תגובה אחת קטנה-כמה-גדולה ששווה המוני שיחות או תגובות מקצועיות. ואיש השיחות שלי היה מוסיף ואומר (ובעצם, זו אני שאומרת) שנדרשת עבודה רבה של שיחות כדי להצליח לקבל תגובה אחת כזאת, כך, ממישהו אחר; ו - שיש אינטראקציות בין אישיות בעלות ערך טיפולי רב, שמתאפשרות רק מול קשרים מחוץ לטיפול (המוגבל...). ואופיר, אהבתי כל-כך את רוח הדברים, והקריצות והיופי והמילים הרכות המחבקות. תודה :-) ואליך מלי יקרה, בוקר אור, בהזדמנות זו - עדכונצ'יק. אשתף גם אותך. במשמרת של דוד כתבתי על שינוי שכעת יש לו תוקף וביטוי חיצוני, חסר מאד אמנם, ומדובר בשינוי שבסה"כ עושה אותי קצת יותר "כמו כולם", אבל יש איזו התחלה. תרחק הדרך, אבל התחלה... תיארתי את החרדות והמלחמה הפנימית. שלשום ואתמול הפחדים היו רמים, נוראיים, קיצוניים. קולות, שאני מניחה, שחוזרים ונשמעים גם כאן באופנים שונים. כתבתי עליהם עוד (אצלי במחשב), אבל מאחר שעכשיו קולם קצת שכך, הנחתי לעכשיו. קיבלתי תגובה נפלאה נפלאה של אופיר ומילים לבביות של דוד (שהשקיע מלב על אף שתקפוהו וירוסים). נוכח קולות הנגד הפנימיים הלוחמניים שבי, (קולות שעובדים בשירות המוות, והם עשו הרבה רוח), חיפשתי עוד ועוד משקל על צד החיים והצמיחה של המאזניים. מכל מקום שאפשר, פנים, חוץ, מה שביניהם. וגם במציאות, עד כמה שניתן. משהו שיבוא ממקור בריא ורך, כמו התגובות שהזכרתי למעלה. כמובן שהמילים יגיעו והגיעו לטיפול. מקווה שמצאתי מילים שכאלה גם בתוכי בעצמי, כי פחות מותקף עכשיו. ומעניין, כרגע, למרות הבלגנים עם החגים ושינוי הסדרים, באיזה מקום יש צד שמרוצה מהעניין, אפילו מוכן להתבונן באומץ בשינויים הקטנים נגד העיניים, לא להסתיר, להדחיק, להכחיש, לשמור בסוד (שגוזל המוני אנרגיות). קצת חופש מפגישות, קצת מרחק מכל מיני אנשים שנוסעים לחו"ל, אפילו חופש ומנוחה מהמחשב. בשנה שעברה שווק המחשב לתקופה ואני זוכרת איך הגבתי בהתחלה, ואחר-כך איזה אושר והקלה של חופש של זמן שהתפנה לעשייה אחרת. הגילוי שאפשר גם קצת בלי, מתוך אמונה שניתן לסמוך על כך שדברים ישובו לסדרם ולשגרה, ומתוך הודאה בתלות ההכרחית. כמה שנים של עבודה נדרשו על מנת שאוכל, לפעמים, לומר דברים כאלה מתוך הבנה וקירבה. ותודה לאיש שלימד אותי, אלמלא הוא לא יכולתי לעשות את העבודה הפנימית הקשה של הימים האחרונים, והייתי נזרקת לאי שם לבורות ההרס האולטימטיבי לזמן רב רב. מאד מנסה להירפא ולשמור על הטוב, בינתיים שבת מנוחה, מנוחה מנוחה וחג שמח (אשת בוקר)

שלום אשת בוקר. כתבת מכתב מרגש, שנשמע שמבטא גם את ההתרגשות שלך: מול מה שכתבו לך, מול מה שעובר עלייך. אני אצה-רצה בסקרנות להשלים פערים ולקרוא את ההתכתבות בינך לבין דוד ואופיר, ובינתיים שותפה להתרגשות, לתחושה המיוחדת הזו שמשהו אחר קורה (ותראי אותי, אני אפילו לא מעיזה להגיד "טוב" כי הכל כ"כ שברירי עדיין, ובכל זאת אעיז... משהו טוב קורה!) שמרי על הטוב, זכרי שכרגיל יהיו גם תחושות אחרות, ושימים כמו היום הן מתנה - הן מקום שתמיד תזכרי ותמיד יהיה שם כזכרון לכך שהשינוי, ההקלה, הם בהישג יד, אפשריים. להתראות וסופ"ש נפלא, מלי.

הי שוב, אשת בוקר... לא מצאתי את ההתכתבות המדוברת. תוכלי להפנות אותי לשרשור המתאים? תודה, מלי.

הי מלי, רגע לפני סיום אוסיף מה שלא רשמתי קודם (סליחה...) אז כמובן שאני מסכימה עם כך שהכל שברירי ושיהיו רגעים אחרים. אני גם יודעת שנפילות חזקות תמיד תהיינה חלק מהחיים שלי. מקווה שהתדירות תהיה פחותה, כך גם העוצמות ושזמן ההתאוששות יתקצר ושאוכל לקום על הרגליים (נראה לי שזה גם כתוב באותו שרשור). והנה גילוי קטן - מרגע שפעם ראשונה חוויתי משהו מסוג זה, אחרי שנתיים של טיפול בערך, והחוויה עלתה לפני השטח לזמן של פחות משנייה, בלי להגזים, ולמרות שהוא נמוג אחר-כך לזמן רב מאד, זה היה לי אות שמשהו יש בפנים ושווה לפתח. קשה לחיות עם כל-כך, כל-כך מעט רגעים כאלה. תודה על הכל, ההקשבה בעצם הכי חשובה לי. (אשת)