אין

דוד שלום קשה לי מאוד לכתוב. אבל גם מאוד צריכה את זה כרגע. חשבתי שאכתוב כמה כואב וכמה לא טוב, אבל.. אלה מילים עדינות.. מידי.. והן גם לא באמת מתארות את מה שקורה בתוכי עכשיו. היתה פגישה מאוד לא טובה עם הפסיכולוגית (קצת קשה לי לכתוב כרגע "מטפלת" למרות שאני מאוד מאוד אוהבת אותה). סיימנו פגישה מאוד קשה, לפחות עבורי. בחלק מהזמן נכנסתי לאיזשהו מצב של ניתוק-מה שגרם לי להרגיש גם לא טוב פיזית, בחלק מהזמן היא דברה על הרצון שלי למות (היא קראה לזה רצח) על הזמנים בהם אני מאוד קרובה לנסיון לגמור את עצמי (מה שקורה לא מעט בתקופות מסוימות). ואני חייבת להודות שלמרות שהנושא היה לי קשה מאוד, עשיתי מאמצים מאוד גדולים כן לדבר איתה על זה. אבל סיום הפגישה היה נורא. היה שם המון כאב, כעס (על עצמי כמובן), זה הגיע למצב שהרמתי את הקול וגם היא.. היה ויכוח.. היה.. לא טוב בכלל... והעניין הוא שאני לא ממש יודעת איך ולמה זה התחיל, איפה היתה הנקודה, מה היה המשפט שהביא אותנו למקום הזה. אני גם לא זוכרת בדיוק מה נאמר בויכוח הזה (אני זוכרת רק חלקים מאוד מעטים ממשפטים שנאמרו, וזה עוד יותר מייאש ומכאיב בנפש ומקשה עלי כרגע) אני רק יודעת שהיא הרגישה לי מאוד כועסת (עלי כמובן), עצבנית, שונאת, מיואשת וכו'. זה היה כל כך נורא, שכשיצאתי והיא אמרה לי להתראות, בכלל לא יכולתי לענות לה ובטח לא להסתכל עליה, פשוט ברחתי משם. בד"כ כשיש בינינו מצבים דומים, יש לי נטייה להתקשר אליה לאחר מכן ולהגיד לה את כל מה שאני חושבת ומרגישה. בד"כ אנחנו מסדרות את המצב מאוד מהר.. כי אני לא מסוגלת להתמודד עם זה, כי אני לא מסוגלת לחשוב, להרגיש, לדעת את השנאה שלה כלפי, את היאוש שלה ממני, את הכעס שלה עלי, ובנוסף אני לא מסוגלת לשמור בתוכי את כל מה שמרגיש בי כלפי עצמי. הפעם זה שונה, כי כבר עבר לא מעט זמן (כמובן יחסית) מהפגישה הזו ולא התקשרתי אליה ולא הוצאתי אליה את מה שבתוכי. אני לא יודעת למה, אבל אני פשוט לא במקום הזה של הסערה הפנימית שמביאה אותי לסף ההתקשרות אליה (אם כי בתוכי יש סערה לא פחות קטנה, ואולי אף חזקה, גדולה ועוצמתית הרבה יותר). אני לא בטוחה איך להגדיר את מה שבתוכי, את מה שמרגיש לי. אני חושבת שאולי נפגעתי ממנה. אני לא בטוחה ממה ולמה (אולי כי אני לא ממש זוכרת את כל הפגישה) אבל משהו בתוכי מרגיש לי נורא פגוע, וגם נורא לבד עכשיו. אני אפילו לא מסוגלת להשאיר לה הודעה של "היומן" שאני אמורה להשאיר לה ושבד"כ אני משאירה לה בכל יום. אני חושבת על יום כיפור המתקרב. חשבון נפש אני עושה לעצמי כל רגע כמעט, במהלך כל השנה. אבל אני חושבת על היום הספציפי שמתחיל מחר בערב. חושבת על הצום. חושבת על זה שלא משנה מה אעשה, לא אוכל לכפר על החטאים שלי, הרוע שבי ושאני, על המפלצת שאני. חושבת שאף עונש שבעולם לא יהיה מספיק עבורי, כדי שאשלם את המחיר שאני חייבת. שיר

שלום שיר עצוב לקרוא את ההודעה שלך. כל כך הרבה כאב ושנאה המופנית פנימה. בעניין זה נשמע לי שיש מין הצדק עם המטפלת - הרי גם אם את לא רוצחת את עצמך למעשה, את עושה לעצמך רצח אופי ומענה את עצמך לאורך כל השנה. אני מבין שהייתה התרחשות מאוד דרמטית וחזקה בטיפול, שטלטלה אותך והשפיעה עליך מאוד. אבל נשמע לי שיש אפשרות סבירה שההתחרחשות הזו צופנת בתוכה טוב, ושהיא מסמלת אולי עוד התקדמות ועוד דברים חדשים שיכולים להגיע לתוך הקשר הטיפולי שלך. אין ספק שלכעוב על עצמך ולהרגיש רע זה לא טוב, אבל לדבר על כך בגלוי, לא להסתיר, ובמיוחד להיות מסוגלת לצעוד החוצה ולעמוד בפני הדחף להתקשר ולוודא שהמטפלת אינה שונאת אותך, או כועסת עליך או נעלמה בגלל הרגשות הקשים שהיו, כלומר, ההזדמנות לדבר על זה ולא להתקשר ישר על מנת להרגיע את החרדה, היא משהו שיכול להיות חיובי מאוד בעיני, ואני מקווה שיסמן שינוי מבורך מבחינתך, בדרך לפחות התעללות ושנאה עצמית. להתראות דוד

שלום דוד אני יכולה להבין את ההסכמה שלך עם המטפלת, אבל בראיה, בהרגשה ובתפיסה שלי, המוות שלי רחוק מאוד מלהיות רצח (גם לא רצח אופי, שהרי אי אפשר לעשות רצח אופי למפלצת). יש משהו מאוד מרגיע, מנחם, בטוח, שקט וטוב במוות, וכל זה רחוק מלהזכיר או להיות קרוב לרצח. להיפך. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי. זאת המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לעצמי. אני הייתי רוצה להאמין שזה שלא התקשרתי אליה זה מתוך איזושהי התקדמות כזו או אחרת, ושאין בי את הדחף לוודא שהיא לא שונאת אותי וכו'.. אבל זה ממש לא כך.. אני כן בטוחה ויודעת ומרגישה שהיא שונאת אותי, שנמאס לה ממני, שהיא כועסת עלי ובעיקר שהיא מיואשת ממני. ואולי דווקא הבטחון והוודאות האלה, הם חלק מזה שגורם לי לא להתקשר אליה. אולי במקום לצעוד קדימה, כמו שאמרת, אני הולכת אחורה.. חוזרת לצורך בניתוק ממנה.. כל מה שרץ לי בראש זה שאני לא רוצה ללכת לפגישה הבאה. שאני לא רוצה יותר לדבר איתה. שאני לא רוצה לראות אותה. וכן.. אני יודעת.. אני לא אצליח להחזיק הרבה את הרצון הזה.. אני יודעת שבסופו של דבר בטח כן אלך.. לפגישה.. כי.. אני פשוט דפוקה לגמרי... כי אני פתטית.. כי אני חלשה... כי אני "הפרעת אישיות גבולית". סליחה דוד, על הכל.. אני מצטערת.. אני קצת באיבוד.. וכמו שכבר אמרתי, היום הזה- כיפור, מוסיף את שלו.. בתוכי.. תודה על שאתה כאן, על המילים וההתייחסות, למרות שלא מגיע לי שמישהו יעשה את זה בשבילי. שיהיה לך, ולכולם (כל מי שצם) צום קל, וגמר חתימה טובה.. ו... שתהנה לך מהחופשה... שיר