הפורום כמיכל זמני...

וואי, יש סימנים שעברו פה בבוקר (השעות שלי....) בוקר אור... היום אמור להתרחש משהו שהוא מבחינת הייצוג החיצוני מן "וי" שאנחנו מסמנים, והוא חלק מהדבר הזה שנקרא הצלחה של הטיפול. נורא איך שאני בורחת מהמילה האימתנית הזאת. האם הצלחה שלי תפרק את האחר ותשמיד אותו? האם לאור הצלחה שלי אנטש? ומי אני פוחדת שינטוש בכלל? כנראה, מי שאני מזמינה בדמיון להיות קרוב באמצעות השאיפה לאין המוחלט. מעולם לא היה קרוב, קרוב אבל בטוח עם אותו גבול מפורסם... ... לא היה היה, אבל לפחות אותה משאלה שאולי אם החסר והריק יהיו עצומים כל-כך, אם הכל יתאפס, אז... גם כן שליטה. המממ, משאלה שסיכוייה להתגשם אפסיים, ולמעשה, זה עובד הפוך. איך צריך את הכלום כדי לדמיין ארמון. כן, וכמה שהדמיון אין בו שום סיפוק, וכמה שמנסים להדחיק את קיומו של הרעב, רק נהיים רעבים יותר... להיפרד מאותה משאלה שאני נאחזת בה שנים, לראות אותה מתנפצת נגד העיניים, זאת קריעה ושבר וויתור. חרדות מוכרות. ואיך התעקשתי וחסמתי עזרה אחרת... מכירים את ג'וני Castaway מהשומר מסך, שבכל פעם שעוברת אנייה או מטוס שיש לו סיכוי להציל, הבחור בדיוק מוסח דעת ומפספס? אז אני מחפשת כל הזמן רק בדואר זבל, וגם שם, אם יש, נעלם מעיניי. אחזור. אותו דבר שאמור להתרחש היום, הוא משהו שכמעט עבור כולם הוא מעין מובן מאליו כזה (כן, גם כאן), ואצלי נדרשו שנים של עבודה כדי להגיע לנקודה ובגיל מאוחר מאד. חתיכת כלום וסתם כזה, חתיכת פרויקט. והדבר הזה, כמו דברים אחרים מסוגו, שקרו באיטיות מזדחלת, יוכל לקרות, כנראה ומתוך המוכר, רק מתוך ניתוק (זה עדיין מצבי). הוא יקרה ויתקיים במציאות החיצונית, יהא לראווה, אך המציאות הפנימית שלי תהיה חייבת "לקיים" דבר הפוך לחלוטין. באמת יש? מותר? לא נתפס בכלל. מפחיד מידי. זה מרגיש לפעמים כאילו איני עושה זאת עבורי, אלא כדי שמישהו אחר יהיה מרוצה, שיחשבו שבסדר, שיראו שאני כן מנצלת את הטיפול ביושר ובהגינות להתקדמות ולא רק לרעה. כדי שיאמינו בכוחו של הטיפול ובהמשכו. כדי שלא יבוזו לטיפול ויאמרו שאני מבזבזת את משאביי עליו. מרגיש שהכל בעצם שקר. שזו לא אני. וזה נכון, זו לא כל האמת, אלא רק חלק ממנה. אני חושבת. "הם" vs "אני"... דו שיח בין קולות פנימיים שבי. יודעת, לפחות לומר, שהאיש שעובד איתי על הנפש יודע שאת היכולת הזו להחזיק לבד בצורה מבוססת, יציבה ובטוחה אני די נעדרת, שחולשתי רבה (כשהחולשה העיקרית היא, כאמור, לא להודות בחולשה ובמגבלות). מבינה ממה שנאמר לי שסימנים חיצוניים לא באמת מבלבלים אותו, ועדיין אותה חרדה... אולי אמצא את עצמי מתרברבת לרגע: "הי אני יכולה", אך לא אדע לבד לשמור לאורך זמן באופן יציב. לא בלי תמיכה. לא בלי עזרה. כן, אותו פחד ידוע מההרסנות. איך מצליחים לשמור על דברים טובים? איך מרשים למלא בדברים טובים כשעדיין חיצי רעל נשלחים מכל עבר? ועצוב לי, עצוב שעדיין איני יכולה להתקשר (בטלפון) לאף אחד ובמיוחד לאיש שמנסה לעזור לי כל-כך. זה אולי לא מפתיע, אבל זה עצוב שעדיין לא מוכנה לאפשר לעצמי אחרי שנים של קשר. אותו קשר בין שני אנשים, בפרט הקשר הטיפולי, קיים והוא ככל הנראה חזק מאד. לפעמים ולאחרונה אני מצליחה להרגיש אותו לזמן קצוב, תופס נפח של חוויה, אך מייד הוא מוחנק. זה נורא שעדיין איני מסוגלת להרים טלפון, לא? לזעוק או לבכות או לרוץ לספר או להודות שיש קשר... אולי, לא'דעת... גם בדמיון, איני בטוחה שאצליח להחזיק את החלק המשותף שלנו, כדי לשרוד בצורה מעורערת פחות את מה שמתוכנן שיקרה היום. נזכרתי בדיבור שלי עם מלי היקרה על מרחבי מעבר... אבל נראה. פשוט אי אפשר לדעת מראש. אחרי שדברים יתרחשו, ייתכן שאצחק על מה שרשמתי עכשיו. אבל הי, רציתי עדות לרגע של לפני. שיתוף לגמרי חלקי, הסיפור המלא יותר על פרטי התהליך שמור בכספת של הטיפול. מקווה שאוכל מחר ומחרתיים להקשיב לשקט היחסי החיצוני. יש רק יום אחד כזה בשנה. וחשבון נפש, שאיתי כל השנה, דווקא ביום הזה אני חושבת לנוח ממנו. והלוואי ויכולתי לבקש סליחה מעצמי. גמר חתימה טובה זהו, טסתי. בי (אשת בוקר)

שלום לאשת בוקר עברת פה בבוקר, והשארת משהו מאוד רגשי ופרטי, חלק משמעותי בחייך. אינני יודע בדיוק את הפרטים, אבל אני מבין שעמדת היום בפני אתגר רציני מאוד, עשית משהו חשוב על מנת להרחיב עוד את גבולותייך ואת מה שאת בוחרת לעשות בעולם. בשעה הזו אני מניח שיש סיכוי סביר שההתמודדות כבר מאחורייך (אולי) ואני מקווה בכל ליבי שעברה טוב ושאת מרשה לעצמך להרגיש את הסיפוק מהאומץ שלך ומההחלטה שלך להמשיך לצעוד קדימה. ולבקש סליחה מעצמך? נשמע לי שהלוואי והיית יכולה לסלוח לעצמך.. גם מבלי להכיר אותך, אני בהחלט מאמין שמגיע לך. בהצלחה דוד

הי דוד היקר, הנה שוב בוקר. תודה על תשומת הלב. קשה לי כרגע להאמין שמגיע לי, הנה שוב אותו ביטול של הטוב והרך והכוונות שמלב. אבל היי, מי שיכול, מוזמן להחזיק ולא לשמוט בגלל תגובות ההדיפה המרתיעות שלי. טוב? ההתמודדות של אותו רגע כבר מאחוריי. ובמרחק זמן לא ארוך במיוחד, הנה שיתוף המשך. הפורום כמיכל זמני, שוב. הכתיבה כניתוב זעם. בזמן אמת - לא הצלחתי לאתר רגש. אחר-כך הצלחתי להרגיש קצת (צפוי אולי, וזה גם נכון מציאותית) שעדיין יש חסר גדול כזה. למרות שמשהו התמלא, עדיין ריק מאד ורחוק. וגם כעסתי שהייתי לבד. פתאום נזכרתי איך פעם ראשונה תוך כדי הטיפול העזתי קצת יותר לדאוג לעצמי (כשגם ללכת לטיפול זה מאד לדאוג לעצמך, איזה קונפליקט זה); העזתי וקניתי לי בגדים נורמליים. בזמנו תפסתי אותם לפחות בגדי נשף וממש בפחד אימים יצאתי איתם לרחוב. ואלה בגדים רגילים, קז'ואל לגמרי. ("חחח מה זאת מתפארת מתייפייפת ומרוצה מעצמה, כולה סתם איזה מכנסיים מאאוטלט, והיא לא איזו ילדה קטנה או משהו". היא כן, דווקא...). אבל עכשיו, למשל, עינייך הרואות, גברה מאד הרגישות ליהירות, בוז, קנאה וניחוחות פרחים שעובדים בשירות המוות. אפילו קמצוץ קמצוצי מהם. זהו קול שיש לו נטייה חזקה להקטין את ההישג ומשמעותו. להקטין ולרמוס בהנאה חולנית עם המון ביטול. סלידה עצמית אטומית. אלה קולות רווי שנאה, שעטים כמוצאי שלל רב על גילוי חולשה ונזקקות. זה הדלק שלהם. אז בגלל ההזדהות עם אותו קול פנימי, זה סם מוות מציף קטלני בשבילי. זה וגם כל מה שקשור לגבולות שמנסים להיפרץ בקשר. יש רגעים, בהם אני יכולה לקחת סתם מילים של תגובה שהיא (או עוד יותר גרוע, מקריאה באינטרנט, למשל, שם הגבולות מטושטשים יותר) ולפגוע בעצמי מאד,להיסחף שוב למעגל של פגיעה הרסנית בעצמי. ברגעים הללו אני מתחרטת שננתי למשהו להיראות, או שניסיתי את מה שניסיתי בעולם, או שהרשיתי לעצמי להתלהב. אולי התלהבתי בעיתוי הלא נכון? אולי זו סביבה פחות מתאימה? אין לי מושג. בכל אופן, התחושה היא שהמחיר לא שווה את חווית הטוב לרגע. עם זאת, אני יודעת שברגעי חרדות כאלה, צריך לחפש ולמלא במציאות אפילו בכוח. ככה הפגיעה קשה לי מידי. הפגיעות הזו תישאר עימי תמיד. הטיפול, כפי שכתבתי כנראה באחת מהודעותיי האחרות, עוזר לי באופן כללי להיות בפחות רגעי חרדה, ובעוצמות קטנות יותר של חרדה, כאשר סף הרגישות נמוך יותר, והחיישנים לא מוציאים מכלל פעולה, וגם עוזר להתאוששות מהירה יותר אחרי הפגיעה. הממ... אם פעם הייתי נפגעת עשר פעמים בשנייה בעוצמות, ולא הייתי מתאוששת בכלל שנים, או שנותרת בהלם תמידי כמעט, היום יש קצת שיפור. דבר נוסף לומר הוא, שאני נפגעת הרבה ועמוק, וכמעט אף פעם לא מגלה את ההתרסקות כלפי חוץ. גם פה. ברגעים כאלה כל-כך לא בטוח, כל-כך לא מוגן. בוגד. לא אמין. בשעות אלו אני די על הסף, וחוששת מהתפרצות והתפרקות יחסית קיצונית, כמו שמישהי שלא אהבה אותי הייתה קוראת לזה - התמוטטות עצבים. אבל יהיה בסדר. שוב בחרדותיי המוכרות, אני דואגת עכשיו לכלב שלי, הייצור האהוב של האמון, שיקרה לו משהו. הנה דאגה לחלקים הטובים שיהרסו בגלל השינוי והיש החדש. אני חושבת, שלצערי, סיפוק אינו דבר שאני מסוגלת להרגיש ממש. ואולי אולי, אם יש משהו, הוא מרגיש כזה נפוח מידי והיציבות מתערערת. וברוב המקרים, כאשר יש ניצנים של תחושה כזאת, היא עוד לא מספיקה לקבל נפח, ואותו קול שדיברתי עליו קודם נכנס לפעולה ומשתלט. לא יודעת אם הצלחתי להיות מובנת או שקול הזעקה הצליח להישמע. לא טוב לי. מאד לא טוב וכואב מאד. יש לי עוד הרבה מאד עבודה. ומול זה, קיים הפחד הגדול שלא אוכל להחזיק את הטיפול עצמו. אבל אני בינתיים שם, עושה את כל המאמצים. גם לשמור על הטיפול, כשעכשיו חייבים להתחיל בדברים חיצוניים נוספים בשביל לשמור עליו. רק שאיני שם עדיין. הנה המשך שיתוף, שהוא בעצם די ביני לבין עצמי, אבל הייתי רוצה שמישהו יקשיב ולא ידחה. לפחות לדמיין (או שלא). פוחדת נורא. פינטזתי לרגע שהייתי יכולה להשתמש בקולות הפורום כדי שמשהו ידרבן אותי, אולי בפעם הראשונה, להרים טלפון לטיפול וללחוש הצילו. אולי לבקש להצליח סוף סוף להתפרץ בבכי. עד שרשמתי הרעיון שבפנטזייה ככל הנראה כבר נדחה... (אשת בוקר)