סתם

דוד, תשמע, אני יודעת שטיפול אולי יוכל לעזור לי בכמה דברים שקשה לי בהם, אבל קשה לי לשכנע את עצמי לפנות לטיפול. (ומצד שני, זו בכל זאת אופציה שקשה לי מאוד מאוד לוותר עליה). יש בי מלא אנרגיות טובות, יצרניות כאלה של "קדימה", ונחמץ לי הלב לחשוב על "לבזבז" אותן בטיפול, על מחשבות עמוקות, איטיות, ספירליות.. טיפול גורם לי להיות עגמומית קצת, עם מבט פנימה באופן תמידי, מכווצת בפגישה עצמה ונכרכת או נאבקת בין הפגישות (או לפעמים חרדה מרמות קירבה משתנות).. כל כך הרבה אנרגיה הולכת, לפחות בהתחלה אבל גם באמצע, על לחשוב על המטפלת: מה היא חשבה כשאמרתי ש..?, למה היא חייכה/לא חייכה חצי חיוך?, למה זה מבהיל כשהיא נראית מרוכזת? אני אוהבת אותה? היא מדברת אליי?.. זה ממשיך כך עד אינסוף לפעמים.. בכל רגע של אין-תעסוקה הראש נודד אליה.. תראה כמה אנרגיה.. מפתה לשאול "לא חבל?" ואתה יודע, גם עכשיו- בערך 3 חודשים אחרי הטיפול שלי, אני לא מצליחה לחשוב על הגברת שהייתה לי בלי שזה יעורר בי כעס גדול ובלבול ותסכול וכאב וצער ומלא דברים..קורע אותי לחשוב עליה ואני כל פעם מחדש דורכת חזק על פיית הצינור הזה, בניסון לסתום אותו סוף סוף.. תראה כמה אנרגיות אני משקיעה.. כמה רעש פנימי.. אני מרגישה שמאבק פנימי כזה, על קשר שנגמר ואין איך לתקן אותו יותר, גוזל ממני אותי. "מבזבז לי כוחות".. וטיפול גם עושה הרבה טוב, אני יודעת את זה.. יודעת וזוכרת. אבל לאחרונה אני לא מסוגלת לחשוב, וודאי שלא לדבר, על תחושות עמוקות ופנימיות.. אין לי סבלנות אפילו לתת להן מצע להתפתח מספיק כדי שאוכל לדבר אותן. אני מיד מאבדת סבלנות ונאטמת.. לא בכוונה, אבל ככה קורה. טיפול יעלה לי על העצבים כבר בפגישה הראשונה.. ואני לא בן אדם שמתעצבן בכלל.. ואני מחכה כבר חודשים לפגישה הראשונה הזו, אבל זה יהיה חזק ממני.. ממש כמו תגובה גופנית: כמו רגל שקופצת בעצבנות; אין לי סבלנות לשאלות אישיות. יותר מזה, גם סתם למחשבות אישיות של ביני לבין עצמי אין לי סבלנות.. גם בלי לשתף.. ואני יודעת שלא תמיד אהיה "חזקה", או "מסוגלת-כל" (כך היום, בתחושה הפנימית שלי). שיהיו גם תקופות של חוסר ביטחון תהומי, או תחושות חרדה מכל מיני דברים קטנים.. ואז ארגיש אחרת.. לא יודעת. איך אפשר ללכת לטיפול כשממש טוב לך ואין לך כוח או חשק לחשוב על שום דבר פנימי? אני פתאום נזכרת שהיו לי תקופות, של כמה שנים אפילו, שפשוט לא חשבתי על שום דבר "שלי", גירשתי את כל המחשבות הרעות על עצמי החוצה.. לא נתתי לשום דבר מספיק זמן כדי להתפתח למילים.. מבחינה רגשית אפשר לומר שלא היה לי אוצר מילים בכלל. אני מודה שאת רובו למדתי כאן, ממנהלות הפורום ובעיקר מחברותיי הותיקות לפורום.. מעניין שבטיפול זכרתי רק תקופות חשוכות של דכאון ונבירה בלתי פוסקת, ועכשיו אני זוכרת גם את יתר התקופות.. אני לא שואלת שום דבר קונקרטי, כי אני יודעת שזו החלטה שלי וזה לא חובה.. ואני יודעת גם שכבר כתבתי משהו דומה פעם, לא מזמן. לא יודעת. אני נעשית חסרת סבלנות רק מהניסיון לחשוב על למה כתבתי פה.. אתה מבין? אם רק הניסיון לחשוב על "למה" ועל "אם בעוד סיטואציות זה קרה" עושה אותי עצבנית וחסרת סבלנות.. איך אפשר ללכת ככה לטיפול? (לילך)

שלום לילך האמת היא שאת שואלת שאלה מאוד לגיטימית, ולא במקרה היא גם זוכה להד מזדהה בפורום. זו באמת שאלה האם ללכת לטיפול ומתי. באופן כללי, הייתי אומר שאם את בתקופה טובה, ואת מרגישה שזה לא הזמן הנכון עבורך להתחיל בטיפול חדש, הרי שלא הייתי ממהר לבטל את הקול הזה. לא פשוט גם להתחיל בטיפול זמן קצר לאחר סיום של טיפול קודם - ואת עצמך מעידה על המורכבות שבהתחלה החדשה והיזכרות בטיפול הקודם. כך שהאמביוולנטיות שלך נשמעת לי כמו משהו אותנטי, שחשוב להקשיב לכל צדדיו. מהצד השני, חשוב גם לבחון שאלות אחרות ולא פשוטות - האם הקושי להתחיל בטיפול חדש נובע מהדרך בה הסתיים הקודם, או מקושי עם קשרים טיפוליים ככלל? האם הרגשות העולים בך ביחס לטיפול הקודם אכן רלוונטיים רק לגביו, או שמא הם מופיעים גם בסיטואציות אחרות? בקיצור, יש לך לא מעט לחשוב עליו לדעתי, ולא מעט התבוננות פנימית. אבל נדמה לי, בהתחשב בקול שאת מביאה לפורום, שאת בהחלט יכולה לעשות הרהור מעמיק כזה עם עצמך ולבחון ביושר את המניעים בעד וכנגד טיפול חדש. רק שתצטרכי אולי למצוא איזה יום שקט, נטול רעשים והסחות דעת, בו ניתן לשקוע פנימה ולהקשיב לקולות השונים שבפנים..המ..לא קל למצוא יום כזה. בהצלחה עם כל החלטה שהיא דוד