פילוסופיית החרדה הקטלנית...

שלום רב, בן 29 סובל כמעט 8 שנים מהפרעת חרדה קשה (כולל אובססיות, טורדנויות, ועשיו גם הזיות קשות) מטופל בציפרלקס+רספידיל+שיחות ... שאלתי היא קצת אולי פילוסופית, אך ברמה היומיומית היא קריטית ביותר... אחרי כל מצב שלכאורה אני נכנע לחרדות אלו או לפחות נדמה לי שאני נכנע להן אני סופג עונש נוסף בדמות תופעה גופנית חריפה עד כדי טירוף... ובנוסף וזה הכי מטריד אותי, אני רואה את עצמי כפחדן, חלש לא יוצלח, לא אחראי מה שמעצים את אחריותי הכבדה למצבים אלו שלכאורה יהרגו אותי יום אחד!!! האם יש היגיון בלראות את עצמי פחדן ואחראי למצבי, הרי הכל סובב עכשיו סביב זה שאנחנו קובעים מה נהיה ואיך נהיה ורק אנחנו יכולים לעשות את השינוי הזה שאנחנו רוצים. אני כל כך מלקה את עצמי, גם הפסיכולוגית שהיא מצוינת אומרת שאני מסרב להתבגר ולא מוכן לעשות את הדברים הקשים.. והחיים שלי ממש תקועים בינתיים, אין לי מושג מה אני רוצה להיות בכלל (מבחינה מקצועים) והכל דפוק!!!!!!!!!!!!!! תודה רבה.

עמי שלום, נשמע לי מהדברים הקשים שאתה אומר וחושב על עצמך שקשה לך עם עצמך. אתה רואה בעצמך כפחדן, כאחראי למצבך, ואפילו דואג להעניש את עצמך בכל פעם שאתה חרד. אתה מחפש לשלוט במצב שלך בכל דרך, לא להרשות לעצמך לפחד, וכל סימן של אובדן שליטה מעורר בך חרדה. אתה אומר שאתה מתקשה להתבגר, האם בתוך הטיפול הצלחת להבין מדוע, מה יש בהתבגרות שמפחיד אותך? יכולות להיות סיבות רבות לכך וחשוב לברר אותן. אפשרות אחת היא שכחלק מהבגרות אתה לוקח אחריות על המעשים וגם על הטעויות, מכיר בכך שהיומיום רצוף בדברים לא צפויים ושהמשימה האמיתית היא אל להימנע מהם, או לגרום שלא יקרו, אלא לדעת כיצד להתמודד עמם כשהם קורים. נראה לי שזו צריכה להיות הנקודה המרכזית שלך בטיפול כרגע. דרור

שלום עמי אני כל כך מבינה אותך. אני חווה דברים דומים. אני כבר הרבה שנים סובלת מדיכאון, חרדה ומחשבות אובססיביות (אני כבר לא יודעת מה קודם למה). למרות מצבי, השגתי לא מעט הישגים . סיימתי תואר 1, התחתנתי ונולד לי ילד. אני עושה מאמצים כבירים כדי לצאת מהמצב של החרדות והמחשבות אבל כשהן תוקפות אותי, אני ממש קוטלת את עצמי,אני נהיית מאוד סגפנית כלפי עצמי, אני חושבת שאני כישלון אחד גדול, שאני רק מזיקה לכולם, שאני מפלצת וכד'. אני עובדת בדרך הקוגניטיבית על המחשבות האלה ומנסה לצאת מן המצב ולפעמים אני פשוט מגרשת אותן אבל זה נורא קשה. אני כמעט כבר שנתיים ללא טיפול תרופתי, הולכת רק לפסיכולוג. לאחרונה מצבי לא כל כך טוב ואני שוקלת לחזור לתרופות. פשוט כל כך מעצבן ולא פייר. אנשים עושים כאלה מאמצים כדי לצאת מן המצב הנורא הזה אבל המחשבות האלה הן כל כך עיקשות. אני מרגישה לאחרונה שאני מתחילה לאבד את התקווה. אני לא יודעת מה לעשות. אולי יש לך משהו אופטימי להגיד. נטלי