שינויים

מלי שלום , דבר ראשון אני ממש נהנת לקרוא אותך :) דבר שני , רציתי לשאול איך מפסיקים לסבול כל כך , אני לא מצליחה להבין את עצמי , כי רע לי כל הזמן , אני כל הזמן דואגת , ואפילו שקורים שינויים גם טובים , אני כל כך לחוצה ודואגת שבסופו של דבר אני לא נהנת מהם (אפשר להגיד שמאוד מאוד סובלת ) . אני בטיפול כבר הרבה זמן , אבל זה לא ממש עוזר , פשוט כל כך רע לי (גם שאמור להיות טוב ) אני לא חושבת שיש מישהו שמצליח להבין .יש לך רעיון איך מפסיקים לסבול כל כך מלחיות ? ולפחד כל כך מלשנות..

שלום מישהי. הלוואי והיה לי מתכון פשוט וברור לשאלות שלך... אבל אני אנסה בכל זאת לחשוב קצת בקול. אני חושבת שהקבוע, המוכר, הידוע מקנים לנו ביטחון, אפילו, וכאן האבסורד, אם הם מכאיבים, מצמצמים ומגבילים. לפעמים, למרות שאנחנו יודעים איזו שינוי עלינו לעשות כדי להרגיש טוב יותר, אנו דבקים במוכר. שם אין חרדה, אכזבה, חשש לנפילה. נדמה לי שלשנות פירושו להעיז, קצת כמו לעזוב את דופן הבריכה ולהתחיל לשחות לעמוקים... מפחיד, אבל רק ככה אפשר באמת להנות מהמיים... ואיך עושים את זה? אולי בתור התחלה מנסים להפסיק לפחד לטבוע. נדמה לי שאנחנו פוחדים מדברים שיכולים לקרות לנו, וזו מחשבה הרבה יותר משתקת מאשר התמודדות עם הדבר עצמו. אנחנו מפחדים להפגע, להיות בדכאון, להשתגע, להכשל. אלה באמת דברים נורא מפחידים, אבל השאלה באמת היא האם הם באמת חייבים לקרות, ואם כן - האם זה באמת כ"כ נורא, בלתי אפשרי? ואני יודעת שלכתוב הרבה יותר פשוט מליישם, ובכל זאת, אני מהרהרת בקול על כך שאנחנו מאוד מתורגלים בלנסות לא להפצע, לא להחבל, לא ליפול. ואולי לחיות אומר להתנסות בכל אלה, ולדעת שאפשר (וצריך) אח"כ לקום ולנסות שוב... (ואז גם מותר לנו לטפוח לעצמנו על השכם על שניסינו, וגם אם לא הצלחנו - לפחות העזנו לקפוץ למיים...) להתראות, מלי.