אין

הי מלי מה שלומך? אני מנסה להתאושש קצת ממצב מאוד לא טוב. את יודעת, במצבים כאלה האובדנות מאוד חזקה. ("או שזה הזמן למות או שזה הזמן רק לשלם את המחיר על כל טעות ועוד טעות על כל מה שטעיתי פעם בדרכים" ובד"כ זה הזמן למות...) דברתי עם המטפלת. אני לא מבינה איך היא ממשיכה איתי. אני לא מבינה איך היא מסוגלת. איך יש לה את הכוחות. כבר כמעט חמש שנים.. היא בטח תשבר ממני מתישהו, נכון?.. אני יודעת שלא פשוט לטפל בהפרעת אישיות גבולית, במיוחד אחת כמוני. אני עושה לה חיים כל כך קשים, שאני באמת מרחמת עליה. כואב לי עליה. היא עושה כל כך הרבה בשבילי ולמעני, ואני כפוית טובה שמעבירה אותה גיהנום מולי. הטחתי בה כל דבר שעלה בי. החל מזה שאולי פעם אחת תעשה טובה לשתינו ותגיד לי את האמת ותודה באמת שאני מפלצת. שתודה שאני משגעת אותה ומציקה לה. שתודה שאני פשוט בלתי נסבלת. שתודה שהיא מפחדת להגיד לי את האמת כמות שהיא. הטחתי בה שלא אכפת לה, ושלא אכפת לי יותר, ושזה לא עניין שלה אם ומה אעשה לעצמי. והיא.. היא כל כך טובה.. כל כך בסדר.. כל כך מיוחדת.. כל כך חזקה.. מולי... מדברת אלי.. לא מפסיקה.. עד שאני נרגעת.. עד שאני מצליחה שוב לנשום קצת.. עד שהבכי מתחיל להירגע.. עד שאני ממש מצליחה לשמוע את המילים שלה.. את יודעת מה היא אמרה מלי?.. היא אמרה שאני עשיתי דרך ארוכה השנה.. ושאני גדלה.. ואני מגלה דברים חדשים.. למשל.. שיש דבר כזה רגשות מעורבים.. שלא הכל רק שחור או רק לבן.. שאפשר להרגיש דברים שונים במקביל.. שאני עוד לא יודעת להכיל את זה, להתמודד עם זה.. אולי היא צודקת... רק שאני לא רוצה עכשיו לגדול... למה זה כל כך כואב לגדול מלי?... למה זה כל כך קשה ומפיל וכואב? בשביל מה לגדול אם זה מרסק?... ואם אני אלמד שזה לא הכל או שחור או לבן, איך אוכל להאשים כל פעם מחדש את ההפרעת אישיות גבולית הדפוקה שהיא בעצם אני כל החיים שלי?.. אין לי כח יותר מלי, אני פשוט מרגישה שאין בי יותר כוחות. הייתי רוצה רק להניח את הראש ולהרגיש קצת שקט.. שקט בתוכי, שקט מעצמי. קצת.. סליחה שמעיקה גם כאן שיר

שיר יקרה, בעודי קראתי את המכתב שלך חשבתי לעצמי שזה בטח הישג עבורך, להצליח להחזיק רגשות כ"כ סותרים - של כעס וזעם מול המטפלת, ומקביל יכולת לראות את העזרה, המסירות, האכפתיות שלה כלפייך. והנה, בהמשך את כותבת שזה גם מה שנאמר לך בטיפול, ושמחתי. שמחתי כי נראה לי שלחיות בלי היכולת להכיל את המורכבות, והעושר, וה"גם וגם" זה נורא קשה, ומכאיב, ומבלבל. את כותבת על כאבי הגדילה, ואני רוצה להזכיר לך שכנראה לא הייתה הרבה הנאה ושמחה ורגיעה בשיר ה"קטנה", זו שרואה בשחור ולבן, זו שמחזיקה בכוח (ובלית ברירה) צד אחד של התמונה. ולהתבגר זה כואב כי זה אומר להתפכח, להשתנות, להכיר במוגבלות ובגבולות. אבל אני חושבת שזה גם להצליח ליצור מרחב יותר גדול, שיש בו הרבה יותר חופש לבחור איך ומה ומתי. והפרעת האישיות? אני חושבת שאולי לאט לאט תוכלי לנסות להפרד מה"הפרעה" על החלק הכואב והמכאיב שבה, ולהשאר עם ה"אישיות" - החלק שבך שרוצה, וצריך, וכועס, ואוהב ומרגיש ובסוף נרגע. בעצם כל מה שיש לך עכשיו, אבל תחת השליטה שלך. פעם מישהי (חכמה) אמרה לי שטיפול זה להפוך את כל הקולות הפנימיים לממשלה דמוקרטית, ולהפרד מהמשטר הדיקטטורי, שבו קול אחד שולט, וכל הקולות האחרים נמחקים. חשבתי על זה כשקראתי את שכתבת, וחשבתי שבטח נורא קשה לעבור מדיקטטורה לדמוקרטיה. קשה אבל כדאי, לא? מחזקת אותך, מקווה שיהיה לך סופ"ש נעים מלי.