שאלה

היי מלי, העלתי את השאלה הזו לדוד אבל אולי לא הסברתי את עצמי אז אנסה הפעם לשאול אותך. אני בטיפול קרוב לשנתיים. בחצי שנה האחרונה אני לא מדברת הרבה בפגישות, בד"כ היא מדברת או שואלת אותי שאלות ואני עונה. באופן קבוע לקראת סוף הפגישה אני מרגישה חוסר נוחות, רצון שהפגישה תגמר ואוכל ללכת, ותמיד נראה לי שהיא מושכת את זה ומחזיקה אותי. אבל אז אני יוצאת ורואה שהפגישה הסתיימה בדיוק בזמן ולא באיחור כפי שהיה נדמה לי. דוד ענה לי שאולי הטיפול קרוב לסיום וזה קשור בזה, אבל אני דוקא חושבת (וגם היא אמרה את זה לאחרונה) שזה רחוק מכך, הטיפול בכלל לא קרוב לסיום, ואני גם לא חושבת שאני מנסה להתרחק ממנה, אני מרגישה קרובה ומובנת אבל עדיין תמיד בסוף מאוד רוצה לברוח! זה נראה לי מאוד משונה כי לרוב אני קוראת כאן על כך שמטופלים רוצים עוד זמן או מרגישים שהפגישה נקטעת מוקדם.... יש לך הסבר לזה?

הי. את שואלת שאלה מעניינת, וראשית אני תוהה האם פתחת זאת בטיפול למול המטפלת שלך. בעיני שתיכן יכולות ביחד לנסות להבין מה קורה לך בסוף הפגישה, ואיך ניתן להסביר זאת, ואולי גם להרוויח מכך גם תובנות לגבי דברים נוספים בחייך. יש לי שלושה כיווני מחשבה שאולי יעזרו לך להבין יותר את התחושות שלך: דבר ראשון, חשבתי על כך שיש משהו בסוף שמזמין איזה סוג של קרבה אחרת משאר הפגישה, שמזמין איזו התקרבות-התרחקות שמעוררת אולי רגשות שונים. ייתכן שהסיום יכול לעורר מבוכה (מה אומרים, איך נפרדים), אולי צער או אכזבה (על משהו שהיה ונגמר, על הפער בין הקרבה לאורך הפגישה לריחוק שמביאה עימה הפרידה), ובדומה - אולי גם תחושות של כעס, אכזבה, נטישה... חשבתי על זה שלפעמים אנחנו מעדיפים לעזוב לפני ש"עוזבים אותנו", ואולי התחושה הזו, שאת עומדת לקראת "נטישה", מובילה לתחושות שלך ש"במילא את כבר רוצה ללכת" (והכל, כמובן, לא בהכרח מודע). דבר שני, תהיתי על תחושת אי הנוחות שלך, ואני חושבת שאולי אם תצליחי להתעמק יותר באותם רגעים, תצליח להבין יותר את הקושי שלך. ייתכן שאת מרגישה שהמטפלת שלך מצפה ממך למשהו? לפידבק? לסיכום? ולבסוף, תהיתי איך את מסיימת או נפרדת בד"כ. האם את מכירה את המבוכה-חוסר הנוחות הזו? האם ה"טעם" שלה מוכר לך מסיטואציות אחרות? מקווה שהצלחתי להאיר קצת, בהצלחה מלי.