לנילי, ובהמשך למלי

נילי יקרה, הודעת הכעס שלך מאתמול תפסה אותי בתקופה מעט דומה. אני אולי כבר ב'אחרי' (בפחד, בעצב העמוק, בכאב, בבלבול שמסתתרים מאחורי הכעס), אבל עדיין יכולה להריח את עצמת הסחרור והסחף של החשיבה הכעוסה. אני מזדהה... ובוחרת לכתוב אליך (ולמלי) מהצד המזדהה, הפוחד, שחש את פוטנציאל ההשתלטות וההרס של כל חלקה טובה שיש בכעס. אני בוחרת לכתוב כאן שאלות (בהמשך) ולתלות עיניים חסרות אונים במשיב, ולא לתפוס את העמדה של מי שמסתכלת בעין רחבה יותר, של מי שרואה את הדרך כולה, של מי שמחזיקה באמתחתה שיקול דעת מסויים וידיעה לגבי מקורו של הכעס (שלי) ולגבי תפקידיו. יש פסוק בתהילים שאומר: "עששה בכעס עיני נפשי ובטני". הוא הולך אתי כשאני כולי רוטנת. הוא מאשש לי את התחושה שכעסים לא תמיד יודע להתמקד באזור מסויים ושהאופי המתפרץ שלהם שולח זרועות לכל העברים. כמעט הכל נגוע בהם ברגעים אלה; נגוע כמו במחלה. והמחלה הזו מחלישה מחלישה - כעששית שמאיימת להכבות. מלי (עכשיו אליך, אפשר?): אני לא יודעת אם כך הדברים מתנהלים בכל טיפול, אך אצלי יש לפעמים הרגשה שהמטפלת שלי מבקשת להציף כל מיני תחושות (בהן כעס) כך שיבואו לידי ביטוי באופן מרוכז וחד. היא ממש מעודדת את זה - מנסה לשחק בכל הכפתורים העומדים לרשותה וללחוץ חזק, אף שהיא יודעת שעשויות להיות לזה השלכות מערערות לזמן מה. יש בי חלק שלא מבין למה, שלא מבין מה התפקיד של זה, שמתמרמר על כך שאי אפשר להסתפק בהעלאה מרוככת יותר של דברים. יש גם חלק אחר, שמבין ויודע (ושנענה לזה), אך עדין מבקש להעמיק את הידיעה דרך תשובתך. אני אשמח אם תוכלי לתת כאן חלק ממחשבותיך בעניין זה... ובהזדמנות זו, שנה טובה לכל יושבי הפורום - חלקם יקרים לי במיוחד - ולכן, מלי ונילי. נויה

שלום נויה. חזרתי לקרוא את ההתכתבות בנושא הכעס מול דוד, והדבר הראשון שחשבתי הוא כמה אנחנו רגילים לפחד מהרגש הזה, הכעס. כמה אנחנו מתביישים בו, מורגלים בהסוואתו, מנסים לרכך אותו, עבורנו ועבור האחרים, מתכחשים לו, מחכים שיעבור, מרגישים שצריך לעשות הכל כדי "ללבן", "לפתור", "להרגיע". נדמה לי, וכאן אני אולי מתחילה לענות לשאלה שלך גבי הטיפול, שיש ערך גדול בביטוי הכעסים. קודם כל, לפעמים זו הזדמנות להווכח שלהגיד את הכעס (קודם לעצמנו, ואח"כ לאחרים) לא חייב להיות הרסני, מקלקל, מעליב. שזה יכול להיות פתח חשוב לדיאלוג, הזדמנות לחשוב על מה אני רוצה וצריך, מה אני מקבל, איפה אני מרגיש מאוכזב וממורמר, מול מי, ומתי... נדמה לי גם שלפגוש מישהו אמפתי, מכיל, סובלני במקום הזה, הזועם כ"כ, זו חוויה משמעותית במיוחד, קרובה, נוגעת ובעיקר מאפשרת ומרגיעה. אני גם חושבת שכעס שנשאר בפנים הוא כעס שיש לו איכות מרעילה, כעס שתוקף מבתוכו, וניתן להשתחרר ממנו רק אם מתחילים לתת לו מילים ולשתף בו. ובטיפול, הרבה פעמים זו הזדמנות להוציא לאור כעסים שהלכו ונאגרו לאורך השנים, ולכן שם גם הכעסים נחווים בעוצמה גדולה במיוחד. ...ובסוף, אחרי שבלון הזעם התפוצץ, נשארת משימה לא פחות חשובה (וקשה) ללמידה: איך נרגעים, איך נרגעים בעזרת מישהו, איך נותנים לכעס להיות אבל לא מאפשרים לו לשלוט (וזה הוויסות המפורסם, שכ"כ מרבים לדבר עליו...). להתראות, מלי.

הי מלי, תודה שענית והשקעת מחשבה ודברי הסבר :-) חלק מדברייך מדברים אלי, אבל אני רוצה עוד- עדין נותרת בתהיותיי. מרגישה שלא הבעתי את עצמי מספיק טוב... ברור לי מהם היתרונות שבביטוי כעס (או לצורך הענין, במתן ביטוי ואוורור לכל רגש שהוא). לא ברור לי מדוע יש לעודד אותו (לתחושתי) להופיע בטיפול באופן מזוקק, מרוכז, כזה שמעצים אותו והופך אותו לחזות הכל לזמן מה. לא ברור לי מדוע לשם עבודה על הדברים, לשם התבוננות מקורבת - ב'זום אין' - על הדברים, צריך להציף את הרגש באופן שדווקא יוצא מכלל ויסות. אולי אני צריכה להסביר שאני בטיפול כבר חמש שנים. המטפלת (האהובה) שלי ואני כבר ידענו הרבה סוגים של רגשות בכל מיני עוצמות ומינונים. גם כעסים - מתונים, מציפים, מובעים ישירות או בעקיפין, מיטיבים ולא מיטיבים. ישנם כעסים העולים בטיפול (וכמובן נשפכים ממנו החוצה אל החיים...) שלא מרגישים כמו לבה מבעבעת המתפרצת אל החוץ, שצריך למצות אותה עד תום עד שכל הרעל מתנקז. הם מרגישים יותר כמו משהו שמופעל עליו 'אפקט חליבה', שככל שמסתכלים עליהם מקרוב, הם מייצרים עוד ועוד ועוד רגשות מאותה איכות. זה כבר לא מרגיש שלי... זה מרגיש כמו מנגנון שיש לו חיים משל עצמו, מנגנון הרסני אשר מוציא אותי מכלל איזון - כאילו שחציתי גבול מסויים ונקלעתי במקרה למערבולת שלא היתה ולא נבראה. על זה אני שואלת 'ל??מ?ה', ולא ממש מקבלת תשובה בטיפול (או לפחות לא שומעת אותה. היא רק מהנהנת ומסכימה אתי במילים). תודה מלי. נויה

נויה.. איזה כיף לקבל הזדהות במילים.. תודה.. כעס.. אי אי אי... פעם, מאוחר בלילה כשלא הצלחתי לישון, ראיתי איזושהי תוכנית בערוץ 2, תוכנית בה מראיינים אנשים מעניינים.. בניהם גיבורי מלחמה, סיפורים אישיים מדהימים וכו'.. תוך כדי רפרוף, נפלו אוזני על ראיון שערכו לאישה שאיני זוכרת את שמה, היא מאמינה גדולה בלידות טבעיות שמתרחשות באווירה טבעית, גישה טבעית (רגשית כמובן) והכלה.. הכלה של התהליך, נשימות, תמיכה ו.. מגע.. מגע לאם, תומך, נותן.. ומגע לעובר/ ילד/ה.. מגע נויה.. תוך כדי סיפור והקשבה לכל מה שזה עורר אצלי פנימה, אני שומעת את האישה אומרת משפט אדיר: "במקום שבו נדע איך לגעת בילדינו ב-א-מ-ת, ברכות.. בכבוד.. באהבה.. בפרגון.. ממקום מכיל ואוהב כפי שמתאים לילד.. שם, שם כל אלימות מכל סוג שהוא, הייתה נמחקת.." ומהי אלימות? אלימות היא התבטאות של כעס.. אלימות לאו דווקא פיזית.. אלימות רגשית, מילולית, גם לעצמנו.. לתוכנו.. ופה, פה הכאב העצום.. הכאב עליו גם את מדברת.. הכל גורם אחד של השני.. אנחנו מורכבים.. מורכבים מאוד.. וכן.. כעס יכול לכלות.. והוא מסוכן.. מסוכן מאוד.. (בהקשר למה שכתבתי קודם, היית יכולה לדמיין לעצמך עולם בו אין אלימות כלל?? כעס שמתפרק בבריאות.. גן עדן.. אם.. רק אם..) אתמול הצלחתי להבין.. שאת הכעס אפשר גם להבין.. לכעס אפשר גם להקשיב.. למרות הקושי ל'שמוע' אותו.. אך כאשר מבינים אותו, הוא לא דווקא נעלם כל כך מהר.. הוא מתמתן.. הכעס נהפך לפעמים לקצת יותר כואב.. כי אז צריך להכיר בכאב שמקורו היה גם הכעס והעלבון.. וחוזר חלילה.. המטפלת אמרה לי עוד משהו מפחיד בנושא.. היא אמרה שמסיבה כזאת יכול ויהיה דיכאון קל.. דכאון = הכרה במה שאנחנו 'קשים' לקבל.. מפה, בלב כואב אך מתון משהו.. (יש בי התנגדות לתת לעצמי את המילה מתון..) מחזיקה אני את ידיך, מחבקת בעיניי, ואם תרצי גם חיבוק חם, אמיתי.. ונחזיק מעמד.. כולנו בעצם.. ~נילי~

אהלן נויה נויה יקירתי, זוכרת אותי? 8-] (אשת, זעמנית שחורה בפני עצמה...) רציתי לומר לך דבר מה שקשור לטיפול שלי, בהקשר למה שהבנתי לפחות מתוך דברייך ואולי תוכלי להסתייע בו. ההקדמה להלן אולי פחות קשורה לעניין, ובכל אופן - הגעתי לטיפול עם תפיסה כזאת (או קול כזה) שחשב שהמטפל נוקט בכל מיני אמצעים מכוונים כדי לבדוק היכן הנקודות הרגישות של המטופל, ואפילו מנסה בדרכים שונות לעורר רגשות בעוצמה גבוהה מאד ומתפרצת. במערומיהם. שככה זה טיפול. עם הזמן נוכחתי לדעת שבעצם דברים קורים, ומה שקורה הוא שמשמש חומר לעבודה משותפת. כן, מתוך ההתערטלות. זו ההכרחית, פשוט כדי להצליח להבין מה מתרחש בפנים ולעזור לך לרפא פצעים. וזו, שבאין ברירה חוזרים אליה שוב ושוב, והיא העוזרת להבחין בחלקים שדורשים תשומת לב מיוחדת. בנוסף, חושבת שאולי בעצם הקשבתו, המטפל נותן מקום לרגשות, כדוגמת זעם (מילה קצת כללית, לא משנה), להתפתח עד קרוב לקצה (הנורא והמביש...). ולא שהוא נהנה מזה או "צריך" את זה או משהו... יכולה לומר לך שבמקרה שלי, לפעמים, כמעט ללא התערבות של הצד השני, אני מצליחה "לשלהב" את עצמי, אם נקרא לזה כך, ולהגיע לעוצמות מכאיבות של רגשות. זעם, נגיד. והוא לפעמים באמת חסר אונים מול זה ("אבל למה אתה לא עושה משהו כדי לעזור לי"... מו?כר?), כשהמטרה היא לשרוד יחד, עד לפעם הבאה... טוב, בטח עד כאן לא חידשתי. אבל רציתי לומר דבר קצת אחר. על פי רוב, בעצם אפשר לומר שכמעט תמיד, כשאנחנו נמצאים במעבר לשלב מתקדם יותר, ישנה איזו התפרקות שמעורבת בהרבה מאד כעס (נו, בטח תוצאה של התנגדות לשינוי או משהו כזה...). כך שאם הייתי מחפשת קשר לאיתור היוזמה שלו בעניין, אז אולי הייתי אומרת, שבנקודות בהן, הוא, לדוגמא, מנסה להעביר אליי יותר אחריות, הדרגתית ומתונה ככל שתהיה, יש לי נטייה להיות פרועה יותר. בכלל זה גם השלבים של חשיפת התוך הפחות מודע והפחות "יפה" או "נעים" למשמע אוזן, שהוא בסה"כ חלק ממך. כמו שבכולם יש חלקים כאלה. מניחה שלא מן הנמנע. אז... כשבנקודות מסוימות את רגישה לשינוי, אפילו המינורי ביותר, בקצב האיטי ביותר, הכי רך שלא מנסים, זה אף פעם לא באמת רך ומרגישים את זה, ועוד איך מרגישים את זה. במיוחד כאשר נוגעים ב?? - (בה' הידיעה) נקודה. סימן טוב דווקא... טוב אבל כואב... מצד שני, חייבים להיות אמיצים ולעשות את הצעד. אחרת. נשארים במקום. והצמיחה - מבורכת ועימה אסירות התודה. על כל פנים, אצלנו, אנחנו כבר יודעים לאן הזעם שלי יודע להגיע, ולא שמנסים לבדוק שוב עד לאן הוא יכול, אבל באופן ספירלי (כמו שאומרים גם פה), חוזרים לשם. בכאב. ואת יודעת מה עוד? סתם ככה נראה לי שהשאלה ששאלת היא שאלה מעולה להחזיר לטיפול, באומץ, כמו שהיא, עם כל הפדיחות שהיא עלולה ליצור (?). חושבת שהיא כשלעצמה אומרת המון. אולי מה שאמרתי לא מתאים במיוחד... אבל ניסיתי... 8-] יקירתי, אסיים בברכת תחל שנה וברכותיה, ושתהא נחת ורוגע עד כמה שניתן שלך, (אשת)

הי אשת. היטבת לנסח מה שניסיתי קודם... מצטרפת למחשבות שלך, מלי

אני רואה את הודעותיכן (הנוגעות בי - כל אחת בדרכה) סמוך לשעה עשר. רוצה להספיק לענות, ומהר, אז מקבצת את שלושתכן יחד בהודעה אחת. סלחו לי... לך - נילי, מאמצת בחום את החיבוק ששלחת לי וחושבת (עוד אחשוב) על דבריה של אותה אשה. יודעת שדרכו של כעס להאיץ את עצמו, ושאפשר גם למתן אותו ולהכילו בתוכנו. אני קוראת אותך כשאני כאן ולא פעם מזדהה עם עצמת החוויה. שמחה עבורך ואתך שהמילה 'מיתון' משתבצת לה באוצר החוויות שלך יותר ויותר... ואשת יקירתי, האם באמת העלית על דעתך שאוכל לשכוח? כשאני מציצה לכאן מפעם לפעם אני רואה אותך תחת שמות מתחלפים - חדשים לי - אבל הפנים היפות הן אותן פנים: מורכבות, מסתעפות, מיטיבות להבין, רוצות לעזור, רוצות להיעזר, חושפות חולשה (באומץ), חושפות שיניים (או לפחות מדברות על כך), חושפות רוך... הדברים שלך מאד ריגשו אותי. העדינות שבה הם הוגשו מצאה לה דרך אל לבי. מאחר שאת ומלי שידרתן על גל דומה אני אעבור לכתוב אליה עכשיו (בכל הקשור אלי), אבל הדברים ממוענים אליה ואליך. מלי... את ואשת כמובן צודקות: המטפלת לא מחוללת את הדברים ובטח לא מייצרת בי תגובות, אבל לעיתים נדמה לי שעצם ההתעכבות באזורים מסויימים אינה מותאמת לזמן או למצב בו אני שרויה, ושאותם הדברים היו מתקבלים אחרת בעיתות אחרות. אני באמת בתקופה מעט פגיעה. קצת מעליב להיות שם ולחזור חמש שנים לאחור (או אולי הרבה יותר...)- להשתמש במנגנוני הגנה שנראה היה שכבר דעכו או הוחלפו ולצפות בעצמי מגיבה וחושבת באופנים בואי נגיד - מבישים, מוקצנים. בזמנים כאלה הקול הפנימי שלי נחווה לי כל כך חלוש, מהוסס,רעוע, ואילו הקול שלה - עדין ככל שיהיה, הולך אתי עקב בצד אגודל - מרגיש לי רם ואסרטיבי. אני חוששת מכח ההשפעה שעשוי להיות לה עלי; אני חוששת שקולי-שלי יזדחל מאחור ולא יוכל להשמע מספיק בשעה שאנו מעצבות לנו סיפורים ופרשנויות על החיים *שלי*. כל הפחדים הללו, ההתנגדויות אולי, מדוברים בינינו כמובן (זה באמת מרגיש כמו לחזור לפעם פעם)... נראה שאכן ננגעה נקודה כואבת ושאנו על סף פנייה נוספת בספירלה הידועה (מצחיק, אני תמיד מדמיינת ספירלה עולה ואילו הספירלה שלה יורדת, הולכת מפני השטח לעומק). חבל רק שהפעם הפנייה קשה יותר מאחרות והנסיעה מטלטלת ומעוררת בחילה. חשבתי שאחרי כך וכך שנים הגוף מסתגל לטלטלה, והקושי (שקיים תמיד ממילא) נחווה כפחות מעמיס. בת תודה מקרב לב לשלושתכן. מקווה שההודעה תגיע בזמן, נויה

קראתי את העץ הזה .. המרגש שלך .. והזדהיתי איתך שם בהמון חלקים .... ואני חושבת שלא להכל יש תשובות .. לפעמיםם עצם העלאת השאלות למודע והשארתם במצב עמום .. זה כבר קפיצת דרך. חושבת .. דעי שקולך נשמע פה היטב ..בשנתיים האלה שאני כאן .. את מיוחדת ועשירה .. וכיף לקרוא את התובנות שלך ... נעלמת קצת .. שמחה לקרוא אותך שוב. באתי לאחל לך שנה טובה .. שפע מכל הדברים הטובים שרק אפשר לחשוב . שלך . שרית