חנוך לנער על פי דרכו

שלום דרור, רציתי לדעת אם יש דבר כזה בפסיכולוגיה. שיש מטופלים שהמטפל נוהג בהם בקשיחות - למשל, אוסר עליהם ניסיונות התקשרות בין המפגשים ושאותו מטפל "קשוח" נוהג ברכות ובאמפתיה במטופלים אחרים שלו ומאפשר ואף מעודד אותם להתקשרויות טל' או אחרות בין המפגשים? ואם מטופל מרגיש ש"התנאים המגבילים" לא מתאימים לו , האם זה נכון לו להחליף מטפל או להכריח עצמו להתרגל לתנאים, גם אם קשה לו.. שאלתי השניה היא, האם מטפל יכול לדעת על פי שפת גוף או אחר, אם המטופל מסוכן לעצמו, בעוד המטופל עצמו אינו יודע זאת בעצמו? ולהיפך - אם מטופל מרגיש שאינו יכול יותר, האם המטפל יכול להיות רגוע על פי סימנים לא ורבליים שרואה במטופל

x שלום, קצת קשה לקבוע אמירות כלליות בנושא כזה מורכב כפי שאת מעלה, נושא שאני חייב לומר שעורר בי מחשבות רבות. נראה לי שמטפלים שונים זה מזה גם באופיים וגם בגישתם הטיפולית. דבר זה משפיע כמובן על הנטייה הכללית של כל מטפל באשר להאם לאפשר קשר מחוץ לשעה הטיפולית ואם כן באיזה אופן. אבל שאלתך נוגעת להבדל בתוך מטפל, בהתאם למטופל. גם כאן אני חושב שקשה לומר מראש, אבל אני נוטה לחשוב שקו כללי מנחה את המטפל. כלומר מטפל שמעודד קשר מחוץ לפגישה יעשה זאת עם מרבית מטופליו כל עוד לא חושב שישנה סיבה ספציפית לנהוג אחרת עם מטופל מסויים, כלומר שגישה זו פוגעת במטופל זה. כך גם המצב בכיוון ההפוך אצל מטפל שנוטה להשאיר את מרכז הטיפול בתוך החדר, יימנע מלעודד או לאפשר טלפונים על בסיס קבוע אלא אם כן יחוש שהדבר משרת את טובת המטופל מבחינה טיפולית. וגם אז אני מניח שעדיין ישנה מורכבות. לגבי שאלתך השנייה, אני מוצא אותה מעניינת מאוד ומורכבת לא פחות. נשמע לי שאת שואלת האם המטפל יכול לדאוג ולדעת מה קורה אצלך מבחינת הסיכון לעצמך גם כאשר את לא יודעת זאת, האם הוא יכול לשמור עלייך. נראה לי שהשאלה הזו עוסקת בלא מודע של המטופל וגם של המטפל. הניסיון בתוך הטיפול הוא להצליח להפוך את התקשורת מהלא מודע של האחד ללא מודע של האחר לתקשורת בין המודע של האחד לזה של האחר. אני מאמין שזה אפשרי. האם תמיד ישים לב המטפל לתחושותיו ויבין אותם? זו חלק מהמשימה המרכזית העומדת בפני כל מטפל, ואגב גם בפני כל מטופל בתוך טיפול, ואני חושב שבעזרת שיתוף הפעולה זה יהיה אפשרי. דרור