דימוי עצמי

אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי בטיפול על מנת לקפוץ קדימה ולעבור הלאה, לשכוח את כל מה שעברתי... אבל אני תמיד משווה עצמי מול אחרים, לאן הגיעו...מה עשו או עושים בחיים.... משפחה, שאין לי...... אהבה.... שאין לי.... עבודה בלתי מספקת.... אני אף פעם לא שלמה עם מה שעשיתי (למרות שאחרים תמיד מפרגנים לגבי ההישגים שלי). הדימוי העצמי הנמוך הזה התחיל וממשיך מאז התעללות חד פעמית בילדות. ואני לא מצליחה לעבור את זה או לעבד את זה בתוך הטיפול. שלוש שנים אני מנסה לטפל בנושא וככל שאנו מתקרבים אליו אני בורחת. האם עלי לבקש מהמטפל שידחף אותי יותר קדימה, שלא יתן לי לוותר או פשוט לתת לדברים לזרום בקצב שלהם. אבל בעצם זה מה שאנו עושים עכשיו וזה מעצבן אותי, כי אני בורחת כל הזמן ואז בעצם אין הרבה טיפול ??!!!!

שלום ליאת. נדמה לי שבשאלה שלך את מביאה את הקול המתלבט בתוכך מול השאלה האם לברוח או להשאר, להמנע מלפגוש מקום כואב ופוגע או להתעקש להשאר בו. נדמה לי שאת מפנה את הדילמה הזו כלפי המטפל שלך, אבל בעצם עסוקה בנושא הזה מול עצמך. כנראה את בצומת (אולי כבר לא מעט זמן) סביב השאלה הזו, וכעת את חשה שוב שהיא "שאלה בוערת" ושאולי את צריכה (וכבר יכולה) לפגוש את הזכרונות באופן שונה מהדרך בה היית איתם עד כה. נדמה לי שלהתלבטות ולדילמה יש ערך חשוב, ושזהו שלב שאת צריכה להיות בו כדי שתוכלי להתקדם ולצמוח. אל תוותרי לעצמך, אל תוותרי על הטיפול (אני מניחה שלפגוש את הכאב כ"כ מאיים שלשנוא ולקלקל את הטיפול יכול להתפס כרגע, לכאורה, כפתרון). מקווה שתצליחי לשתף את המטפל שלך במחשבות וברגשות שלך, ולתת לעצמך את השהות והחופש (שאולי לא ניתנו לך בעבר) להתלבט ולבחור מה וכמה, בקצב המתאים לך. בהצלחה, מלי.