הדרכה הורית, תודה והמשך

מדובר בנערה בת 18, שלא חושפת את רגשותיה כלפינו, היחסים "לכאורה רגועים", אין מריבות וכעסים- על פני השטח (היא במסגרת של פנימיה, כך שאין חיכוך יומיומי). אבל כפי שאנו יודעים, יש לה הרבה כעס עלינו כהורים, על המערכת החינוכית, ועל כולם בכלל. כעס שאינו בא לידי ביטוי מעשי, אלא בהרבה דיבורים. לא הבנתי את המשפט: שתי ההפרעות שבתכם סובלת מהם משאירים, כך נדמה לי, מעט מקום לשניכם. מה מקומנו כהורים, כיצד לנהוג כלפיה? אני רואים ויודעים את סבלה, איך ניתן לעזור, מה לומר, ומה לא לומר? עד כמה לכוון לטיפול (אם אפשר בכלל, כי היא לא רוצה לשמוע על כך- "הכל בסדר, מה אתם רוצים?")

שלום הורים. ראשית הבהרה לגבי מה שכתבתי: התכוונתי לכך שנערה שסובלת מדיכאון ומאובססיות מצריכה קרוב לוודאי הרבה טיפול, ומעסיקה מאוד את ההורים ויתר בני הבית. במצב כזה, בד"כ, כל האנרגיות והמשאבים מופנים לטיפול בה, ונשאר מעט מאוד מקום לעצמכם - למחשבות, רגשות, תוכניות שלא קשורות לבתכם. ובהקשר לשאלתכם. צריך לזכור שגיל ההתבגרות מתאפיין בהרבה מאוד כעס ומרד (מילולי ולעיתים מעשי) מול המערכת והמסגרת. זהו חלק מהנסיון של הנער/ה להגדיר את אישיותו וזהותו. בעיני, הכי חשוב שתוכלו להיות קשובים, לתת תחושה שאתם מלווים ותומכים - בלי ביקורת, בלי שיפוט, אבל, מצד שני, תוך הקפדה על הגבולות, על המקומות שעבורכם הם "קו אדום" בל ייעבר. נדמה לי שבגיל ההתבגרות בכלל וכשיש ברקע סבל נפשי בפרט, חשוב לספק סביבה אוהבת, תומכת, שנותנת תחושה שאתם "שם" (זכרו מה אתם הייתם צריכים בגיל זה...). לא תמיד ניתן לדבר, שוב, מוכר מהגיל, ובכל זאת שדרו ואמרו שאתם איתה, בשבילה. בהצלחה, מלי.