פחות או יותר

מלי, אני לא רוצה לכתוב לכאן כי אני לא רוצה להיסחף לכאן, לראות את השם שלי כאן כל הזמן כמו קודם, לבזבז את זמני על משהו שהוא לא יצרני, להיות מישהי שעוקבים אחריה משבוע לשבוע. לא רוצה להיות פה יותר מדיי. רוצה לעשות רעש ולא לדבר עם עצמי יותר מדיי. אני לא רוצה לכתוב לך לכאן כי אני לא רוצה להיקשר אלייך בטעות או לצפות לדברים. לא רוצה שכל מיני מניעים, שזרים לי בדרך כלל לגמרי, שוב יציפו ויעסיקו אותי יותר ממה שצריך.. חמדנות זו מילה טובה. תחרות לפעמים. צורך בעוד ועוד ועוד.. יותר ממה שאפשר וצריך לתת כאן. כעס אפילו, גם על עצמי. אני לא ככה בדרך כלל. באמת שלא. אבל אני בכל זאת רוצה לכתוב למישהו.. לספר מחשבות.. (אבל למה? מה אני רוצה?) אפשר לכתוב לך מחשבות? אספר אם תבטיחי לשכוח מי סיפר לך מה. לשכוח שאלה מחשבות שלי. חלקי את מה שאספר בין כמה אנשים, דמייני שאחרים סיפרו לך, בסדר? אני נורא רוצה להתחיל בטיפול חדש כבר. מרגישה שאני אוספת לי איפשהו דברים שהייתי רוצה לספר.. מחשבות על הטיפול הבא מלמדות אותי שכנראה פיצלתי בין הפורום לטיפול בטיפול הקודם.. פתאום אני מרגישה שאין סיבה לכתוב כאן בפורום כשאפשר לחכות עד אחרי החגים ואולי לספר לה. פתאום אני רוצה לספר על ההווה שלי, על היומיום שלי.. בטיפול הקודם הייתי זקוקה לחודשים ארוכים, אולי שנה, כדי לספר לה דברים פשוטים כמו שגרת השבוע או היום שלי.. (כל כך קשה לקרוא לטיפול עם הגברת שלי "הטיפול הקודם".. במידה מסוימת עוד בא לי לפעמים להרים טלפון ולספר לה קצת. .. למרות שאני יודעת שכנראה כשאשמע את קולה לא אספר דבר).. מלי- אני נסחפת למחשבות צדדיות... כל כך הרבה מתנהל אצלי בדמיון, את יודעת? לפעמים נדמה לי שאהבתי את הגברת שלי בדמיון, ולא באמת.. את יודעת? כשהייתי בחו"ל דמיינתי את המטפלת הבאה בימים הקשים- ל את המטפלת הקודמת.. נכון מוזר? כמו חדר אטום ומוגן היא הייתה לי. סביבי הייתה התרחשות והמולה אבל אני הייתי במקום אחר לגמרי. שקעתי בדמיונות.. בתחושה הזו שיש לפעמים בין פגישות טובות, שיש מישהו שאוסף אותך לקרבו, קשוב אליך, ממתין לך. מחזיק. אני עושה את זה הרבה מאוד. גם בילדות.. הייתי נמנעת לפעמים מסיטואציות חברתיות כדי לדמיין. וגם היום, לפעמים, סביבי צופים בטלויזיה ואני יושבת עם כולם ומדמיינת שיחות אישיות עם אנשים, תשומת לב מיוחדת- לפעמים טובה ולפעמים לגמרי לגמרי לא.. אני רוצה לעשות את זה פחות. אני מרגישה שיש עולם שלם בחוץ ואני ממיתה את עצמי עם כל הדמיונות האלה.. לאחרונה משהו בי מסרב לשקוע בשקט. מסרב לעשות דברים שאין בהם ממש. (זה לא מצליח לי, כמו שאת רואה, אבל ככה לפחות רוצה הרצון שלי). אני עושה לעצמי המון רעש חיצוני, שואבת כוחות משאון המים של כל הברזים שפתחתי בבת אחת. עוצמה! רק לא לשקוע.. זה זמן של המתנה עד אחרי החגים. לא רק עם הטיפול, עם הכל.. וזה לא מתאים למצב הרוח שלי כרגע, שסוער ורוצה להסתער קדימה.. כמעט להתאבד על קדימה, רק לא להשאר לבד ובשקט (כמו מפלגת העבודה אולי? ;-) אני רוצה להתחיל בטיפול. ומאידך.. גם טיפול הוא איטי ושוקע..אויש.. איזו רגל פנימית בי מתחילה לקפוץ כשאני חושבת על זה.. אני חושבת שבמידה מסוימת גם היה לי טוב להיות לבד, בלי טיפול. לחשוב עם עצמי, לא לשמור מחשבות לאף אחד. אני עם עצמי וזהו- אני מרגיעה את עצמי. יש בך תחושת מסוגלות וכוח. אולי לכן גם קשה לי לחזור לכאן. לתת את ההזדמנות לאחרים להרגיע אותי, או להכנס ביני לביני כקול נוסף. יהיה לי מוזר להכנס פתאום למערכת יחסים כזו שמצופה ממך לספר כל הזמן. לשתף. כי יש שבועות שבא ויש שבועות שזה מאוד תמוה שמישהו חיצוני מצפה ממך לשתף אותו במחשבות ובתהיות שלך. מבינה..? איך לאזן בין הפנים לחוץ? בין הרעש לשקט? בין לבד לביחד? בין טיפול לחיים? לא כל כך רוצה לשלוח את ההודעה הזאת.. כי אז תדעי עליי קצת יותר. כי אז אחכה ואכנס כל רגע לבדוק אם את כבר כאן. כי אז אצפה בהדרגה לחמימות ולפעמים זה יתפספס ויהיה לי קשה. ואם תהיה חמימות אז אתמכר לכאן - לעוד ועוד ועוד ממנה.. ובהתחלה זה יצליח קצת אבל בהדרגה את תתרגלי אליי ואני ארגיש שאני צריכה מינון גבוה יותר של חמימות.. ואשתגע- אנסה כל כך חזק ולא אבין למה זה לא מצליח יותר. למה אי אפשר יותר. את מבינה? עדיף שאמנע מכאן.. כל המילים המוגזמות האלה הן של מישהו אחר, זוכרת?.. הבטחת.. צריך לחכות לזאת ששמה מעלה בי חיוך חם.. לחכות עד אחרי החגים ולקוות שאצליח לשים אצלה את רו?ב??י, בלי להתפצל בין כאן לשם.. "רק עוד קצת סבלנות, ל. .." ל.

שלום ל. כ"כ הרבה דברים כתבת, כ"כ הרבה דברים ביקשת. אני לא יכולה לא לזכור אותך. אין לי שום אפשרות להבטיח דבר כזה, הרי הבטחה כזו מראש נועדה להיות מופרת. אבל אולי את מבקשת ממני את הרשות להיות שונה, אחרת, לפעמים קרובה ולפעמים רחוקה, לפעמים נמצאת ולפעמים נעדרת, לפעמים נזקקת ולפעמים מרוחקת. אני שומעת אותך מנסה לרוץ קדימה בחיים, לא לאפשר לקולות המעכבים, ה"סתמיים" לתפוס את המקום שנתת להם. להיות יעילה, מתקדמת, ממומשת, פעילה. ושוב אני שומעת את המחיקה, כאילו חלק בך (חלק חשוב בעיני) צריך למות כדי שחלק אחר יוכל לחיות, כאילו אי אפשר להחזיק את שניהם, להיות אימא של שני הקולות הללו. וכמו מולי, גם מול עצמך, את מבקשת להמשיך הלאה ולא לתת זכר למה שהיה קודם. בחוויה שלך זה מקלקל, הורס, מסרס. ואני מאמינה שיש לשני הקולות זכות קיום, וחשיבות, וערך, והאמרות הללו, שיש בהם פשרה, קבלה, הכלה: "גם וגם", לפעמים ככה ולפעמים ככה", "מצד אחד ומצד שני", כל המשפטים הללו נראים לי פתאום כ"כ חשובים... ל. יקרה, שכנראה לפעמים צפה ולפעמים שוקעת, לפעמים צריכה שקט ולפעמים עוצמה, לפעמים רוצה להיות מחוברת למציאות ולפעמים להקשיב לעולם הפנימי, לעיתים מכורה ולעיתים מנותקת, את כל הקולות הללו מבטיחה להחזיק בשבילך, לזכור אותם גם כשאת לא זוכרת. להתראות, מלי.

מלי מלי, כך הייתה קוראת לי פעם אורנה :-) נכון נחמד? כל כך יפה כתבת לי.. וכל כך נכון.. אולי באמת ביקשתי רשות להיות לא עקבית.. לפעמים כזאת ולפעמים אחרת..להיות שונה.. שלא תזכרי שזו אני, שלא ארגיש צורך לעמוד באיזשהן ציפיות שאדמיין שיש, שלא ארגיש מחוייבת לשום דמות שלי. שלא אאכזב שלא ארגיש שיש "צריך".. אולי קצת כמו מישהי כמה קומות מתחתיי, שהעלתה שאלות לגבי הצורך לכתוב בכמה שמות. אם זה רק היה מצליח לי :-) יש שיזהו את "כתב היד" שלי גם בשם אחר.. כשחיכיתי לך חשבתי לעצמי שהייתי רוצה לנסות לכתוב לך בלי להתייחס לזה שאת שם. בלי לתקשר איתך באמת. זה נורא לא יפה, אולי אפילו מעליב או קשה; מי רוצה להתכתב אם מישהו שמתעלם מנוכחותו? אבל אולי כך לא אקשר. פשוט לבוא, בלי שלום ובלי מה נשמע, לשפוך מילים ולשלוח. אפילו בלי לחתום את שמי. להקיא כאן וללכת. ככה. בלי ליצור תקשורת או קשר. מעניין אם זה יהיה לי קל יותר או יעורר בי חרדה... אני נזכרת שהיה משהו מאוד ממלא בכוח בטיול שעשיתי, לפחות בתחילתו, כשטיילתי עם חבורת אנשים שלא הכרתי עדיין ולא היו בינינו קשרי חברות, והרגשתי חופשייה ללכת לאן שרציתי, בלי להרגיש "כבולה" לתכניות של כל אחד מהם. לא היה "לא נעים" ולא הייתה ציפייה לחכות אחד לשני. היינו יחד אבל כל אחד הלך לאן שמעניין היה לו ללכת. זה לפעמים ממלא בכוח, להסתמך כך על עצמך, להחליט לעצמך, לשאול את עצמך מה *אתה* רוצה ומה מעניין *אותך*.. כל זה דוהה לי כשקיימים קשרים וציפיות.. שוב שאלת ה"איך לאזן".. אני נזכרת שקצת לפני הפרידה שלי מגברת ד' שלי, השתוממתי קצת כאן מההתקדמות של הקשר והפתיחות איתה.. זוכרת שכתבתי אז שהייתי רוצה טיפול שכל פגישה בו מוגדרת כפגישה האחרונה, ובסופה (באופן קבוע, אבל איכשהו לא צפוי ובכל זאת דורש ה%

מלי, כתבתי לך תגובה בחזרה אך כששלחתי המחשב קצת עשה קונצים, אז אני לא בטוחה שההודעה תגיע שלמה.. כבר קצת לילה ואני עייפה מכדי לנסות לשחזר, אז רק לומר תודה.. כתבת נורא יפה וצדקת לגביי בהרב%

ליל, תסלחי לי, נכון? חוצפנית שכמותי, צצה משום מקום, סתם כדי להוסיף אסופת מילים שלא בטוח קשורות לזמן ולמקום. אני אזהר ואנסה לא להפריע לכל מה שכתבת, כי נראה שאלה דברים שלך, שאת רוצה לשמור ולעבד עם עצמך לבד. רק להגיד שמה שכתבת הזכיר לי, ואני אפילו לא בטוחה למה, איזה קטע קצר שמישהי ששכחתי את שמה חיברה, ובו היא כותבת משהו על כך שהתמונות על הקיר נראות מבריקות, אבל היא עצמה מרגישה מט...לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו, אולי זה בכלל לא קשור למה שכתבת את, אלא להרגשה שלי עצמי בימים האחרונים... מט שלא מצליח היראות נכון... לא משנה. מאחלת לך שהטיפול החדש יביא איתו רוחות חדשות ומרעננות כמו שאת עצמך משדרת בדברים שכתבת. שיהיה לנו רק טוב א.

אבישג!! איזה כיף שאת עוד כאן :-) כמה זמן לא ראיתי את שמך... נורא נחמד :-) שתי ההודעות ששלחתי הגיעו לכאן קטועות, אך אנסה את מזלי בכל זאת עם זו.. "רוחות חדשות" זה אכן מה שאני מרגישה... מרגישה כאילו השלתי מעליי עור, כמו נחש.. השארתי מאחוריי נשל של דברים שהייתי וכרגע אני ממשיכה להתפתל ולהתקדם קדימה. עם המון חשק ותאוות חיים, איכשהו. זה מאוד לא איך שאני בדרך כלל... לא יודעת איך ומתי זה קרה וחוששת לדבר על זה יותר ממה שצריך כדי שלא יעלם לי פתאום, אבל אני מתנהלת בסוג של בטחון ונינוחות מפתיעים לאחרונה. בלי תחושת הכיווץ והבדיקה המתמדת "אני בסדר/לא בסדר".. בלי להתבונן על עצמי מהצד על כל צעד ושעל ולהפעיל את בית המשפט כולו, על שופטיו וקטגוריו... אני חייבת להודות שזה נחמד.. אני עוד קצת מכווצת ונתונה לביקורת הפנימית פה ושם, אבל *הרבה* פחות מקודם.. מעניין איך מתחילים טיפול שהמשפט הראשון בו יהיה "שלומי (כמעט) מצוין!" :-) הייתי שמחה לקרוא על התמונות שעל הקיר, אם היית רוצה לספר, ובעיקר על תחושת המט.. "תמונות בלי ברק" הייתה צריכה להיות הכו%F