למה למה למה?

היי מלי, לראשונה כותבת אלייך, התרגלתי לאורנה ומאז עזיבתה היה לי קשה לכתוב. חמש שנים בטיפול נשואה +++, אוהבת- מחוברת- תלוייה - דואגת-חושבת בלי סוף על המטפלת שלי, ניסיתי להפסיק וחזרתי. מעצבן אותי האהבה שלי אליה. השאלה שלי כרגע ( שאני שואלת גם את עצמי ) איך את מסבירה שכשיש פגישה טובה ונעימה השבוע עובר לי הרבה יותר מהר, אני מתגעגת וחושבת אבל בלי מתח ואי שקט, וכשיש פגישה לא מוצלחת שבה אני מרגישה לבד אני כל השבוע מתגעגת ולא מצליחה למצוא מנוחה... הייתי רוצה שלא יהיה לי אכפת ממנה שהיא לא תהיה חשובה בשבילי ואני לא מצליחה. השנים עוברות ולא נראה לי שאני משתפרת ביכולת שלי להתנתק ממנה. עננית

עננית, הנוכחות שלך מחזירה ניחוחות אורנה למסך, וזה נעים מאוד לכל מתגעגעיה.. או לפחות לי. טוב לראות אותך, :-)

שלום עננית קודם כל - ברוכה השבה. אני דווקא רוצה להתחיל מהסוף - כתבת שהיית רוצה שלא יהיה אכפת לך מהמטפלת שלך, ואני דווקא מאוד מקווה שזה לא יקרה. אדישות ואי אכפתיות מסמנים, בעיני, נתק, מקום שאין בו רגש, משמעות, חשיבות. היכולת שלך להקשר למטפלת שלך, להפוך את הקשר ביניכן לבעל משמעות, היא יכולת חשובה. עם זאת, אני מבינה שאת מרגישה שהמקום הזה - של ההתחברות, ההתקשרות, אולי התלות שנוצרה בה, גורמים לך סבל וכאב. אני תוהה מה מסתבך שם עבורך, מה הופך את הרגשות הללו לכ"כ כואבים ובלתי אפשריים. אני משערת שאולי בעבר להיות קשורה או מחוברת עבורך, להפוך מישהו למשמעותי ובעל ערך, היה מקום מסוכן, מבלבל, אולי אפילו מכאיב. האזורים הללו שאת נמצאת בהם כעת בטיפול יאפשרו לך לבדוק, והפעם במקום בטוח ומותאם, מה קורה לך במקומות הללו ולמה את מגיבה. בהצלחה, מלי.