מגיע לי

די. לא יודעת איך לומר ומה לומר.. מרגיש לי.. (((((((((((((מה))))))))))))))) בפנים.. צריכה/רוצה/אמורה לתת לעצמי לשחרר בזמן שכל שאני יודע זה לעצור.. לא פשוט.. כאילו אני מתעקשת להישאר עם הכאב.. נדבקת אליו.. לא מסכימה בשום פנים ואופן להסכים ולהיאחז רק בטוב.. כי להיאחז גם בטוב אני לפעמים לפעמים מצליחה.. אבל רק בטוב??? זה כמו לומר לי להשתחרר מעצמי. באמת, זה באמת מה שנאמר לי פה.. ומה? איך בדיוק נכנסים בדלת הזאת..?? איך מצליחים להסכים ולראות, ש..היא שם..?? לא יודעת.. מרגישה פגיעה כל כך.. רגישה.. יש מזג אוויר מוזר בחוץ.. מתחיל להרגיש קצת קצת כמו הסתיו.. ואולי כך גם קצת מרגיש בפנים.. שלכת... והעלים מתחילים ליפול ממני.. ולא שיש לי שליטה עליהם.. Im unraveling... unfolding.. וזה מפחיד.. ואולי אף מרגש.. אבל בעיקר מ-פ-ח-י-ד.. אני פוסעת בין שביל אחד לאחר, בין עצמי לעצמי, בין הכרות אחת של האני, לאחרת.. ואני נפחדת.. מבוהלת.. יחד עם זאת, מסוקרנת.. לאן זה יוביל..?? לאן אוביל את עצמי.. מתי ארגיש מוגנת..? יותר נכון, מתי אתן לעצמי להרגיש.. להרגיש את כל מה שהמטפלת שלי מציעה לי.. אני כולי מלאה הגנות... עדין... היא אמרה שככל שאני מביעה את הצורך שלי בה יותר, כך עולה בי גם הכעס אליה.. אל הקשר.. ואני משתמשת בכעס כהגנה... הגנה בפני הצורך שלי, בה.. הגנה בפני ההתמסרות.. הגנה בפני ההתנמסות הטוטאלית.. ולי, קשה. קשה שזה רק בחדר.. קשה לי עם הגבולות.. מתסכל אותי כי אצלי, זה או הכל, או לא כלום.. ופה זה לא שווה ולעולם לא יהיה שווה. היא נותנת את כל כולה לי, אבל במסגרת שעה מסוימת.. ואני יודעת שהיא גם 'איתי' מחוצה לה, במחשבה אולי, אני יהיה זכרון שלה.. גם אחרי הטיפול.. אבל אני מתעקשת כאמור, להיות עם החסר.. כי אחרת, מה הטעם?? איפה הפלפל..?? אבל לא טעם ולא תבלינים.. אז, יהיה טוב.. ואני אהיה, חשופה.. וזה מה שמפחיד.. זה מה ש'עוזר' לי לבנות את החומות הללו, החזקות והמכורות שסביבי.. אני מכורה. מכורה אליהם.. מכורה לעבר. ולא סובלת את זה. לא יכולה עוד. אבל מתעקשת להישאר שם.. גורמת לעצמי את הכאב. נשארת בו במקום לברוח. נדבקת אליו. נ-צ-מ-ד-ת. די כבר נילי. מתי כבר תלמדי לשחרר.. זה קל לומר אבל פי כמה, קשה לקיים.. להתקיים. די כבר.. אפילו נמאס לי לדבר על זה, לחשוב על זה.. ליצור מזה.. נמאס להיות להיות ב'זה' (כמו בהארי פוטר. לא אומרים את השם..) להיום עם זה, להיות 'זה'.. זמני הגיע לפרוח ואני יודעת שמגיע לי. מ-ג-י-ע -לי!!!! מגיע לי... (ואני קוראת את מילותיי האחרונות ולא תמהה עם העובדה שמרגיש לי שאני גם בעצם אומרת לעצמי שבי; 'מגיע לך' כלומר, מגיע לך הקושי.. לא מגיע לך הטוב.. מגיע לך!!!) אולי אנסה לשנות ואומר שאני ראויה לפרוח.. והדמיון רוצה להיות פורה.. אבל ראויה לא נשמע לי 'מגיע'.. ראויה זה יותר מידי בשבילי. ראויה זה מה שאומרים אולי... לא בטוח שזה מה שאני אומרת.. מתוכי.. לעצמי.. מהאני לאני שבי.. ואני פוסעת.. מרגישה את כל הסלעים מתחתי, את אבני החצץ.. נדקרת פה מקוץ סורר, מקפצת שם על בור גוער.. כמה סותרת אני.. או אולי גם הרמונית.. שהרי, מוציאה פה רע רע רע.. וגם מעיזה לשורר את הטוב שהדמיון שלי רוצה וכל כך מפחד.. כמה שזה קשה.. מתיש. אבל מגיע לי. מגיע לי. מ ג י ע ה לי. ~נילי~

שלום נילי אני שומע את ההתלבטויות שלך, את הדרך הלא-פשוטה בה את צועדת, את ההישרטויות והדקירות שלך, בצד הנחמות והמגע הנעים..וזה מעורר הרבה הערכה, הדרך שלך, והמוכנות שלך ללכת בה, ולהסתכן, ולהיחשף ולהעז לראות את התקווה שממתינה בהמשך הדרך. ואולי זה לא יחדש לך, את הרי כותבת כבר על הסתירות וההרמוניה שבתוכך, אבל אני רוצה להתעכב במיוחד על הביטוי הזה "מגיע לי". אני חושב שזה מדהים (ואת אומרת את זה היטב) איך הביטוי הזה מצליח להחזיק בתוכו את הצהרת העצמאות והבטחון והזכאות הכי חזקה שיש, ויחד עם זה את ההלקאה העצמית, את חוסר הערך, את התחושה שדברים רעים קרו בעבר וייקרו במשך רק באשמתך ובגללך. ונדמה לי שזה חלק מהמסע שלך כעת -לחשוף את הפנים השונות של "המגיע לי", את האמביוולנטיות והרגש המורכב שיכול ללוות כל התרחשות ופעולה - על הציר שבין ה"הכל" ל"לא כלום", ולראות כיצד את מצליחה לאחד ולקבל ולאהוב את הרגשות השונים (והמנוגדים) שבתוכך, ומשם גם את עצמך ואת מי שאת בעולם. להחזיק את הצל והאור ביחד. בהצלחה דוד

בעצם, זהו תהליך של התבגרות הנפש.. מעניין כמה אנחנו מתעקשים להישאר ילדים.. מסרבים (לפחות אני..) לא לעזוב, אלא להמשיך ולהיאחז בפנטזיה של ילדות.. מה שמעניין עוד יותר זה שילדות ב'ספרים', היא 'תמימה' 'נקייה' 'טהורה'.. מה שנכון בתור תכונה פנימית מולדת.. אך לא בתור אווירה.. המאפשרת.. שנתונה. הילדות הינה כביכול חלום של כל תקופה בזמן שילדות עבור רובנו, הינה מעין עגלה שרק לפעמים נוסעת רגיל, לפעמים נתקעת.. לפעמים נשברת ואולי אף מיטלטלת בדרכים.. תלוי מה מחזיק אותה, מה עומד מתחתיה.. מי מסיע אותה ואיך.. מהו מזג האוויר.. מה הציוד הקיים.. יש כאלו מאיתנו שהעגלה הייתה שבורה ומנופצת, קרה ומלוכלכת.. יש כאלה מאיתנו שעגלתה נפרצה, נשדדה, נחדרה ונרמסה.. אולי בודדים זכו בעגלת פאר.. אין הרבה מלכים בנמצא.. גם לא בחיים, גם לא באגדות.. ו..יש כאלנו מאיתנו, שלא הייתה להם עגלה כלל.. זאת מתברר רק שנים אח"כ.. גם אם הכאב אינו במודע.. (עדין..) גם אם מה שנעשה לנו נעשה בלי שנבין או נורשה להבין שיש משהו לא נכון בהתנהלות הנפשית / רגשית של ההורים.. או כל גורם מכריע משפיע אחר, בעולמו של ילד.. לפי הרבה דימויים שקיימים בפתגמים ושירים ("בגן העדן של ילדות..") כאילו משתמע שילדות היא האולטימטיביות של החיים.. מעניין.. משום שרוב שאנשים.. לומדים להיות ילדים, אם בכלל, רק כאשר הם מתבגרים.. זאת כמובן רק אם הם מאפשרים מתנה זאת לעצמם.. או אולי נכון יותר לומר; מצליחים לאפשר לעצמם..(טיפול..) ילדות הינו מצב מורכב. בדיוק כמו החיים הבוגרים. ההבדל היחיד (שאינו בדיוק מבדיל בין ילדות לבגרות..) הוא שאז, כשהיינו ילדים, כלפי חוץ וכלפי מעשה, קל היה יותר לפסוע/לדרוך על מעגל התמימות והנאיביות המיוחדת הזאת.. מעגל הטוהר הזה שמאפשר ממקום כל כך תמים, למנצלים, להמשיך ולדרוך.. לחיות עלינו הילדים.. לא איתנו.. עצוב עוד יותר שבדרך כלל, ה'דורכים על הביצים' עושים זאת משום שזוהי הדרך היחידה שהם יודעים.. מכירים.. אסרטיביות לגבי העצמי "שלהם" רמוסה לחלוטין. אינה בנמצא. אינה בלקסיקון.. וכך יכול וקורה גם לנו, הילדים שבינתיים גדלו גופנית אומנם.. אך רגשית איפה..?? כאן הצורך עז להיות מוכלים.. להיות מוחזקים.. לתפוס מקום.. ל-ה-י-ו-ת.. אחרת, יכול ויקרה, יכול וקורה, מצב דומה, מצב מתגלגל.. ואבוי.. כי אז, אז ממשיכים לתת לכל אלה שרמסו אותנו, להמשיך ולרמוס.. אז ממשיכים (גם אם לא במודע, מתוך המצוקה) לתת לכל אלה שאכלו מבשרנו.. להמשיך ולאכול.. בשלב מסוים, אולי מצטרפים ל'סעודה' ואוכלים את השאריות.. של עצמנו.. אבוי.. אבוי.. ((((((((((((((קו דק, צורם.. צעקת שבר פנימית...)))))))))))))) פה. בדיוק פה המקום שאומר דייייי. פה המקום שמבקש, גם אם אני בעקשנות, מתכחשת לו, עסוקה בלאכול את הבשר של עצמי.. פה המקום לצאת משאול תחתיות זה.. כאן גם הפחד העמום הזר והמנוכר.. ואולי יחד עם זאת.. לקום. ל-ק-ו-ם ולצ-א-ת!!! אבל החוויה היא לבד.. ואם לבד לי פה.. מה שונה יהיה שם.. ואם מתקרבים אלי משם.. למה שלא אתקיף.. ואני נלחמת.. יורה לעצמי בזמן שאני מבקשת, מתחננת לעצמי, לא להחזיק אפילו את האקדח.... ולמרות כל זאת, אני בדרכים.. בוחרת בקושי המטורף הזה (מה שמוכר כל כך.. אולי בזכות הפעם..) במסע של התבגרות נפשית.. ההצלחה האמיתית בעיני, וכן מה שאני קוראת בין מילותיך אלי, היא שבעצם ההתבגרות נעשית דרך הקשבה לקולות הכי נזקקים, הכי אמיתיים שבנו.. לילד או ילדה הזאת בתוכנו שמתעקש/ת לקבל את המגיע לו/ה.. מתעקש לא לוותר עלינו.. על מי שאנחנו באמת.. על מה שבאמת מגיע לנו.. הילדה שלי שבי, קוראת לי להתבגר ובו זמנית, מבקשת, מפצירה מאהבה, לתת לעצמי, להישאר גם ילדה.. מן שילוב בוגר.. כן דוד.. :) בדיוק כפי שאמרת.. שילוב על שום שמכיל הכל בכל מכל כל.. ואני מנסה.. באמת, מנסה.. היום הבנתי עוד משהו.. עכשיו צריך לבדוק איפה ההבנה יושבת בדיוק, רגשית.. כי אני עדין מבולבלת.. גם בוחרת בזאת.. מתוך מצוקה של השארות במצוקה והשארות במצוקה מתוך מצוקה.. אבל לא בטוחה שיש לי את הזכות להצטדק.. (הילדה שבי אומרת שכן =0) ) אחרי הכל.. קשה לי, קשה לי להיות בטוב.. מנסה כבר אמרתי? זה גם משהו. ובמצב שלי, משהו ענק. גרנדיוזי. ~נילי~