L'enfer

האמת שאני אפילו לא יודעת מה אני באמת רוצה לכתוב... אחרי כל-כך הרבה זמן - זכרתי בערך חצי שנה, היא מדברת על כמעט שנה - של התדרדרות מתמשכת בקשר הטיפולי, בינינו, התדרדרות שהביאה את שתינו למקומות מאוד לא טובים... עד כדי כך שהיא הודתה ואמרה שהיא היתה רעה אליי בסופו של דבר, שהיא הגיבה והתנהגה בצורה לא מקצועית בכלל... אחרי כל זה, כבר שבועיים שזה אחרת. ואני לא יודעת אם להאמין שהפעם זה באמת המפנה המיוחל. כן, שתינו זהירות מאוד, משתדלות מאוד, מתאמצות מאוד - יש בזה משהו מלאכותי במובן מסוים, אבל כמו הרבה דברים אחרים שמתחילים באופן מלאכותי, המטרה היא שזה יחזור להיות טבעי כמו פעם, כשגם להתפוצץ מדי פעם זה טבעי. אבל אצלי הכל שביר. כל השנה הזו שהחזקתי מעמד, לפעמים בשביל שתינו. כשהיא אמרה לעתים קרובות כל-כך "אני לא יכולה להכיל אותך יותר" ונשארתי, כל האיומים שהיא תעיף אותי, עד הפעם ההיא, שבה הגיע האולטימטום של לרדת לשתי פגישות ולחזור לשעה של 50 דקות... וזו היתה הפעם שבה אני אמרתי "לא עוד". הכל הצטבר והצטבר. ומאידך... גם העולם שלי, זה שזה לא קשור אליה, לא יציב בכלל... לא היה ולא יהיה. אז מן הסתם, כל הטלטלות הללו בטיפול לא ממש הועילו לי... ולא יכולתי לדבר על זה בטיפול. אז עכשיו הכל נפרץ... ועדיין - חששות וספקות וזהירות... מה להביא ומה לא. על מה לדבר ומה לא. ויש איסורים (פנימיים) ופחדים. והיא כן או לא מאמינה לי... ורוצה תשובות שאין לי... אני מדברת איתה על מחשבות, על דברים שקורים לי... היא מדברת איתי על מאגיה... חיץ נוצר, שקוף כזה, לא מאוד מורגש, אבל קיים. והדבר האחרון שאני רוצה (ואני מאמינה שבנקודה הזו היא ואני באותו צד של המתרס), זה ששוב הכל יקרוס, כל מה שמתחיל להיבנות שוב בשבועיים האחרונים... אבל אני לא יכולה שלא לחוש שוב במרחק שנוצר, כשהיא לא מאמינה לי. אני לא מצפה שהיא תחשוב כמוני. אני לא מצפה שהיא תקבל את כל מה שאני אומרת כאמת אחת, יחידה ומוחלטת... אבל דברים מסוימים הם פחות עמומים... יותר מוחלטים מאחרים. אני לא יודעת מה יש לה עם מאגיה, לי אין עם זה שום דבר. זה אולי מעניין בצורה אובייקטיבית - לקרוא על זה, למשל, לא יותר מזה. אני באמת מקווה שיהיה בסדר גם בהמשך... שמאגיה או לא מאגיה, גם זה יעבור בסדר, בלי עוד מלחמה מיותרת...

הי. אני קוראת את מה שכתבת וחושבת על הטבע שלנו, שמרגיש סכנה ובהלה מול שינוי גם אם הוא חיובי... כי שינוי, בטח בתחילתו נחווה תמיד ככל כך שברירי ופגיע, ולצד התקווה והאכזבה טומן בחובו גם את הפוטנציאל לאכזבה וייאוש, לנפילה. אני שמחה שאתן מתאמצות ומצליחות להיות במקום אחר, מקום אפשרי יותר עבור שתיכן. אני חושבת, ושמחתי שגם את התייחסת לכך, שהחיים, וגם הטיפול, אינם שחור ולבן. שנכונות לכן עוד נפילות ומשברים, אכזבות וכעסים, אבל אני מקווה שיותר ויותר תצליחו לשרוד בהם, לתת להם להיות בלי האיכות המפרקת וההרסנית שלהם, בלי שזה יוביל את הקשר לסף התהום (ולפעמים אפילו לתהום עצמה). אני מניחה שזו החוויה של הכלה, שאת כ"כ כמהה לה... להתראות, מלי.

אני חושבת ששינויים כאלה הפסיקו להבהיל אותי כבר מזמן... הרגישות שלי היא לשינויים מסוג אחר בכלל - דווקא לאלה הטריוויאליים, היומיומיים, וגם אלה לא מבהילים אותי, אלא פשוט מערערים לי את השגרה ולכן - אותי. זה לא השינוי... זה שהוא לא יחזיק מעמד גם הפעם. כמה פעמים כבר היה נראה, שיש משהו אחר באופק, שהפעם זה "זה", נוכל לדבר ולהבין ולפתוח דף חדש-ישן... אבל מה אם נדרש משהו אחר בכלל? משהו שאינו אפשרי? היהפוך נמר חברבורותיו? וגם אם כן, אם הוא היה יכול, מה הוא יהיה בלעדיהן? ואיך אפשר כשמסתבר, שהיא בכלל לא בטוחה שהיא מאמינה, שמשהו שקרה לה בכלל לא קשור אליי?!? היא אומרת שהיא יודעת שאני מכחישה (מכחישה... איזו מילה... כאילו שאני נאשמת במשהו, ומבחינתה כנראה שזה מה שאני...), והיא שאלה אחרים למרות שהיא היתה די בטוחה, שאין להם קשר לזה... אבל אני? כן, בטח, הגיוני לה שזו אני... ואין לי מושג מה היא רוצה ממני, כי אין לי שום קשר לדבר הזה... זה לא קשור לטיפול שלי, לא קשור אליי ולא היה לי מושג שקרה כזה דבר, עד שהיא באה ושאלה אותי "קרה X, זה קשור אלייך?" קפקאי משהו... אבל אני עדיין לא יוסף ק. לא נראה לי הרעיון של לקבל את האשמה כי... כי אני חיה... אני אשמה במיליון דברים אחרים - אז לקחת על עצמי גם את זה, כי ככה היא מאמינה? ומאידך - איפה הבסיס של האמון? וזה קרה מזמן. וחשבתי שזה עבר ונגמר. והיום התברר לי שלא, שהיא עדיין לא לגמרי בטוחה, שאין לי קשר לזה... קל להבין שהופתעתי... וניסיתי להבין מה פתאום היא עדיין חושבת ככה... ההסברים שלה היו צולעים כל-כך שהעדפתי לשתוק... ואז היא לא הבינה מה פתאום השתתקתי... מזל שאז נגמרה הפגישה ויכולתי לצאת משם... לצאת משם לפני שזה יוביל למקום לא טוב... לשתינו. אני גם ככה במקום לא טוב... וזה מוזר - היא יודעת את זה, ובכל זאת היתה חייבת לומר דווקא עכשיו, שהיא עדיין חושבת שיש לי יד בדבר ההוא.