גבולות

מלי שלום, (אם את זוכרת.. עדיין מחוברת יותר לX) בכל אופן רציתי לשאול, האם יש הבדל בין מטפלים פסיכולוגיים ביחס להתקשרויות טלפוניות. הבנתי מחברתי שהפסיכולוגית שלה מאפשרת לה להתקשר כשקשה לה ואף מעודדת זאת ואילו אצלי, זה בדיוק הפוך. מה נכון? האם גבולות נוקשים שכאלה (להתקשר רק כשיש סכנת חיים) לא מעידים על רגש דחיה ואף סלידה ממטופל?

X יקרה (בתקווה שעוד ישוב ויתחלף...). נושא הגבולות ואכיפתן (עד כמה שניתן להתייחס לכך ככה... זה נשמע קצת משטרתי...) משתנה מאוד ממטפל למטפל, וכרוך בעמדה האישית ובגישה הטיפולית של כל מטפל. עבור חלק מהמטפלים גבולות הטיפול מתגמשים מול מצבי חירום או משבר, וחשוב להם לתת את ההרגשה שהם שם, איכפתים, חמים ומלווים, גם אם לא מדובר בשעה הטיפולית. חלק אחר של המטפלים משתמש בגבולות כדי להבהיר את מגבלות הטיפול והקשר, וכדי להקנות למטופל תחושה של יציבות וקביעות. מטפלים כאלה סבורים, בצדק לא מועט, שהאפשרות להתקשר ולעשות עוד דברים ש"מותחים" את השעה הטיפולית אינם רק מבלבלים ומערערים, אלא אפילו מפתים לנסיון לבחון שוב ושוב "איפה עובר הגבול", ומולידים תחושות כעס, עימות, אכזבה ופגיעה במקום שלכאורה עמום ופרוץ מדי. נדמה לי שאלה שתי גישות משמעותיות, שמאחוריהן יש תפיסה שלוקחת בחשבון את המשמעות של הפעולה שבוחרים לנקוט. חשוב לי להדגיש זאת כהיות ולא מדובר במטפל "אכפתי" ו"גמיש" לעומת "קר" ו"אטום", אלא בנסיון אמיתי לעזור למטופל (אגב, לפעמים דווקא הצבת גבולות ועמידה עליהם, כמו שכולנו מכירים מהיומיום שלנו, היא דווקא קשה ומורכבת יותר, ובמובן הזה דורשת יותר מאמץ...). ולגבייך - אני תוהה אם את מרגישה דחוייה מול המטפלת שלך, בהשוואה לטיפול של חברתך, וחושבת שאולי בכך את מסמנת נושא חשוב בטיפול שלך ובכלל... (דחייה וקירבה, למי ומתי אכפת ממני...). להתראות, מלי.