כעסים בטיפול

בוקר טוב, אני בטיפול מזה 3 שנים. אני עדיין נלחמת בה בכל כוחי, ובכל הזדמנות. זה פוגע בי ופוגע בה, אבל אני לא מצליחה סתם לשבת שם ושפוך את הכל. אני יוצאת מאמצע פגישות, שוקטת פגישות שלמות, מבטלת ברצף 4-5 פגישות בלי להסביר, .... דיברנו בגלוי לפני שבועיים והיא אמרה לי בגלוי שאני המטופלת הכי עיצבנה אותה בקרירה שלה, הוצאתי ממנה צעקות, (פעם זה ממש הגיע לסף בינונו אחרי סדרה של ביטולים מצידי). אבל בכל זאת היא אמרה שאיכפת לה ממני, והיא ממש רוצה לעזור רק אם אני אושיט לה יד, ושהיא לא תוותר. היה בינינו גם הסכם של הודעות מתי שארצה. אז היא סיפרה לי שהיא מרגישה שאני נכנסת לה לחיים בהודעות שאני שולחת וזה פוגע בה (אני בסך הכל מדברת על עצמי בהודעות, אבל התכוונה שזה לפעמים מגיע אליה בזמן הלא נכון ואז פוגע בסדר היום שלה). אבל בכל זאת עודדה אותי להמשיך לשלוח!!!! עכשיו כנראה זו אני שתוותר. אני יודעת שאני מטופלת קשה אבל מאוד פגע בי מה שהיא אמרה והיא יודעת טוב מאוד מה סיבת כל הבריחות שלי. עוד דבר אחד, אני יוצאת המון פעמים כועסת ברמות מאוד גבוהות מהפגישה כי אני לא מצליחה להביא את מה שמציק לי, אלא יושבת שם בשקט ומתפללת שזה ייגמר, וכשזה נגמר אני עצבנית שפיספסתי.

שלום לך. את מתארת עוצמות של כעסים בטיפול - של המטפלת כלפייך, שלך כלפיה, שלך כלפי עצמך... אני חושבת שבטיפול הרבה פעמים עולים כל כך הרבה משאלות, תקוות, צרכים, שבמשך שנים (לפעמים חיים שלמים) לא קיבלו מענה, והפוטנציאל הזה - שמישהו ימלא אותם וישיב את שאבד (או שלא היה מעולם), מטלטל ומסחרר. ושם יש גם הרבה כאב בעיני, כי זה מפגיש אותך, ואת המטפלת שלך, עם המקומות שרוצים עוד ועוד, ושדורשים קירבה ומגע מדויק, יומיומי. וכל פספוס או גבול נחווים ככאב נוראי שמזכיר שוב את האכזבה והפגיעה מקשרים. ונדמה לי שהמשימה הטיפולית שלך היא להצליח יותר ויותר למצוא, ביחד עם המטפלת, את הדרך להיות בקשר באופן שיש בו גבולות ופספוסים ומרחק לפעמים, אבל שזה עדיין מרגיש קרוב ואיכפתי. זה לא מקום פשוט וקל להיות בו, זה דורש ויתור, וסליחה, ויכולת לזכור את הטוב כשרע, ובכל זאת בעיני זה מאמץ שמאוד ישתלם לך בסוף, ושאני מאמינה שיעזור לך להפוך את הקשר עם המטפלת, ובוודאי עוד קשרים בחייך לרגועים, אפשריים ופחות סוערים. להתראות, מלי.