טיפול

שלום לך, אני בן אדם שאוהב בריחות ולא התמודדות. גם כך המצב בטיפול (שנמשך כבר 3 שנים), אני לא מצליחה להישאר, לשבת, לשתף, או להתקרב. וככל שאני מרגישה ב"סכנה" כזאת, אני בורחת. המטפלת ניסתה כל השיטות ואפילו לחייב אותי כשאני מבטלת או יוצאת מפגישה. גם זה לא עזר לה וזה אפילו יצר מצב של כעס (אחת כלפי השנייה - מצב מאוד לא נעים). היא הבינה שזה לא היה טוב ושהיא עלולה לאבד אותי אם תביא אותי בכוח. עכשיו כשחזרנו לשגרה קצת, אני מבטלת כבר 3 שבועות, והיא לא אומרת כלום רק מאשרת את קבלת ההודעה. האם זה אומר שהיא התייאשה ממני? שאין לה יותר כוח? לא רוצה להילחם בשבילי ואיתי? אני יודעת עד כמה אני עושה לה את החיים קשים אבל אני לא מצליחה להתמסר - סתם פשוט להתמסר לה. זו לא אני. מה אני אעשה עם זה?

שלום מ. את מתארת מצב שהוא המבוי הסתום האולטימטיבי... לעזור לך להיות בטיפול דרך אכיפה של החוקים והגבולות גורם לך להרגיש מחויבת ונכפית, ומאידך, לשחרר אותך מהצורך בעמידה במסגרת גורם לך להרגיש שלא נאבקים עלייך, כמעט חוויה של דחייה. אני חושבת שהדרך לצאת ממבויים סתומים בכלל, ומכאלה כמו שתיראת בפרט, היא בעיקר דרך הנסיון להבין מה קורה לך בכל אחת מהסיטואציות (האכיפה כביכול והוויתור כביכול). מה מכעיס ומעליב אותך, מה בלתי אפשרי בעיניך, ומה את מספרת בכך על החוויות שאת מכירה לגבי קשרים קרובים. אני משערת שהקונפליקט מול המטפלת משקף שאלה עמוקה ובסיסית בחייך לגבי כמות ואיכות המגע שאת צריכה, ומסמל את התחושה שעבורך המגע והקירבה בקשר לא מצליחים להיות מדויקים ומתאימים - זה נחווה כלוחץ וחודרני מדי, או רופף ומתעלם. בוודאי פגשת זאת בעוד קשרים, והביטוי של כך בטיפול יכול לעזור לך להבין זאת יותר. וכל זה, כמובן, דורש זמן, מאמץ וסבלנות. כנראה תצטרכו לפגוש את זה שוב ושוב ושוב. זה רק מספר כמה המקום הזה מעסיק אותך וקונפליקטואלי עבורך. בהצלחה, מלי.

תודה מלי על התשובה. אבל נראה לך שיש עדיין מקום לסבלנות ואומץ אחרי 3 שנים של נסיונות. אולי באמת אני לא מתאימה לטיפול וכל ההתעקשות שלה סתם עושה לי רע. אולי למרות שאני מרגישה שאני אוהבת אותה ורוצה להיות שם, אני בעצם לא סובלת אותה - כי אחרת למה כל הכעסים האלו-. אני מפחדת לוותר בשלב זה ואז פתאום לגלות שפיספתי אופציה ממש טובה. איך אני אדע. אני עייפה .

שלום מ. אני לא יודעת איך יודעים... אבל אני כן יודעת שכשכועסים, עייפים, מיואשים, קשה לקבל החלטות נכונות, ויש לפעמים נטייה לראות את התמונה באופן קיצוני וקשה יותר. נדמה לי שהכי חשוב להשאר עם סימן השאלה, להרגיש ולהגיד שקשה ומבלבל ולא יודעים (כן, לא תמיד צריך למהר להחליט ולדעת. יש הרבה ערך במוכנות וביכולת לקבל גם מצבים של ערפל), ולהאמין שיום אחד הדברים יהיו ברורים ומובנים יותר. אני מקווה מאוד שתצליחי לדבר על כך בטיפול שלך, ולא להשאר לבד מול התחושות הללו, ובעיקר מקווה שלא תתני להן להכניע אותך, אני מאמינה שהם תחנה חשובה שאת צריכה לעבור, ובהמשך ודאי תדעי להבין יותר טוב למה עצרת בה, ומה היית צריכה כדי להמשיך (ואולי גם תחזרי ותשתפי כאן...). תחזיקי מעמד, בהצלחה מלי.