אין

היי מלי מה שלומך? מלי, קודם כל אני רוצה להודות לך על התגובה שלך שבוע שעבר... אני מניחה שאת לא זוכרת (עם כל המטופלים שלך, העיסוקים, עם כל כותבי הפורום ובטח עוד מליון דברים שיש לך) , אבל רוצה להודות לך.. כל כך נגעת בי... אולי זאת החולשה שלי מול שלמה ארצי, ואולי זאת היתה היכולת שלך להצליח לגעת בי ככה עם המילים המדהימות שלך, וגם שלו.. (הפעם בערך שלו..) באמת לנשמה... לפעמים אני מרגישה כל כך טיפשית ומפגרת על איך שאני רואה או חווה את השירים/מילים שלו.. ואני יודעת שרוב האנשים לא יבינו את זה ויגידו שאני באמת מטומטמת. אני לא יודעת איך להסביר את זה מלי, אבל הוא באמת מדבר אותי.. אבל ממש.. הרבה פעמים אני נתקעת בלי מילים, בלי יכולת להעביר מה אני מרגישה, חושבת, רוצה.. ואני מוצאת את זה בקלות בשירים שלו. וכן, זה מטומטם ואני מטומטמת, אבל... (ואני אגלה לך סוד... "שיר"... זה בגלל... "אחרי הכל את שיר, לא עוד בשר ודם, לא עוד אישה חיה...") מלי.. עדיין לא התאוששתי מהנפילה שנמשכת כבר מעל לשבוע.. אני עדיין עמוק בתוך הבור.. והמטפלת... היא כל כך בסדר איתי... כל כך מדהימה... והאמת היא שזה לא מקל עלי.. שהיא כל כך טובה אלי, כל כך איתי, ובשבילי... אני הייתי (ואני עדיין) נורא זקוקה לה.. לנוכחות שלה... ולא רק בתוכי (את זה אני לא מצליחה כרגע להרגיש) אלא ממש לראות אותה.. או לפחות לשמוע.. בכל יום... ואת יודעת מה מלי... היא עשתה את זה בשבילי... כל יום שהשארתי לה הודעה שאני רוצה אותה, היא "באה" אלי.. התקשרה אלי ודברה איתי.. סיפקה לי את האוויר שהייתי זקוקה לו, את האפשרות להמשיך עוד קצת.. לעבור עוד יום... וזה הרגיש לי בסדר, ויחד עם זאת כל כך רע.. קשה לי לקבל, במיוחד כל כך הרבה, במיוחד כשמרגיש לי שלא מגיע לי, שאני מפלצת. ואני מנסה לפוצץ את מה שקורה בינינו. היא אומרת שאני מפחדת מהקרבה שנוצרה, מהאהבה שלה והאכפתיות שלה אלי, מכך שאני יודעת שאני מיוחדת בשבילה. וזה נכון מלי. זה כל כך נכון. קשה לי לעכל את כל הדברים שהיא מוכנה ועושה בשבילי. קשה לי לעכל שהיא איתי בכל מצב שהוא. קשה לי לעכל שהיא מרגישה וחושבת שאני מיוחדת ושיש לנו קשר מיוחד. תמיד כשהיא אומרת לי שיש בינינו משהו מיוחד, זה הורג אותי. כי אני יודעת שהיא בטח אומרת את זה לכל מטופל שלה. מצד שני אני באמת מרגישה ממנה משהו שהוא אחר, שאולי בכל זאת אין בינה לבין שאר המטופלים שלה. ואולי עכשיו אני סתם מנסה לשכנע את עצמי בזה. אולי אני צריכה את זה עכשיו כדי להמשיך ולעבור עוד לילה.. מלי.. אני יודעת שלא שאלתי כלום... סתם כתבתי הרבה מילים שהפכו למשפטים דפוקים.. זה סתם שאני צריכה להרגיש נוכחות.. שאני לא לבד עכשיו... למרות שלא מגיע לי המפלצת... כי נורא קשה בפנים... סליחה שיר

הי שיר. אני קוראת את המכתב שלך ונעה בתוכי בין עצב לשמחה. עצב, כי לא טוב לך, את במצוקה, משבר שנמשך כבר לא מעט זמן, ואני מתארת לעצמי שכל יום שעובר הוא נצח עבורך, ושאולי במקומות האלה יש כבר יותר אכזבה ועייפות ויאוש מאשר אמונה ותקווה. ומצד שני לא יכולתי שלא להרגיש שם עוד משהו. אני לא יודעת אם שמחה, אבל... איזה סוג של סיפוק. סיפוק מכך שאת לא מרגישה כ"כ לבד בכאב הזה, שיש שם מי שמנסה ללוות ולהיות, ושאת כעת גם יכולה לראות ולהרגיש את זה. אני חושבת שלפעמים הנפילה היא בלתי נמנעת, אבל הידיעה שיש מתחת רשת ביטחון הופכת אותה להרבה פחות מפחידה, הרבה פחות מייסרת. והיכולת שלך לא רק ליפול (ולחזור וליפול) אל הרשת, אלא גם לדעת שהיא שם, ותהיה שם כל עוד את נופלת - שומרת, מגוננת, מקהה את המכה, כל זה הופך את המשבר שלך לכזה שיש בו לא רק סבל, אלא גם חוויה אחרת, מיוחדת, חדשה, של קשר תומך, איכפתי ומשמעותי. אני שומעת שאת עוד לא מצליחה "לעכל" את זה, את החוויה שיש שם מישהו שמשגיח. כנראה תצטרכי ליפול שוב ושוב כדי להאמין שבאמת יש שם רשת שנפרשת... כמו ששלמה ארצי מיטיב לבטא - ייש בכי אבל גם יש שם מישהי שתפקידה לנגב לך את הדמעות. תחזיקי מעמד, מלי.