פרוצה, רועדת, שברירית.. מתה.

כמו שחשבתי. כך באמת קורה. ידעתי שתהיה לי בעיה למצוא מקום נכון לכתוב.. במקום החדש/ישן הזה.. הכל נראה לי פרוץ.. הכל מרגיש לי פרוץ פה בבית הזה.. ואני מנסה בכל אופן לשפוך את הכאוס שבי על דיו.. וכמובן שאז היא נזכרת פתאום בכל המיילים שעליה לשלוח.. אז עוד גבול נפרץ.. גבול הפרטיות... בחדר שלי.. שלי, להיות לבד עם עצמי.. שלי, בחדר שלי. ולא באתי לפה לדבר עליה.. מצחיק כמה שמקרה זה 'במקריות', מדגיש את הכאב שלי.. גבולות הפרט שכבר ככה מרגישים פרוצים.. קירות שנופלים ונשברים.. ואני נשארת חשופה ופגיעה כל כך לכל מי שירצה לפגוע בי.. אין איזור בטוח.. אין מגן.. אני לבד.. ל-ב-ד!!! אין לי תיאבון ואני רעבה.. הכרחתי את עצמי לאכול עכשיו חתיכת עוף משום שאחרת.. כשלא מצליחים לאכול, קשה אפילו לחפש אחר כך את התיאבון.. הפה יבש.. הלב כואב.. וזה מעודד אצלי דיכאון.. זה לא יעזור לי עכשיו. אני כבר ככה מתחרפנת איך שאני.. איך אוכל להתמודד אם אהיה עכשיו בדיכאון?? גם אם זה רק לכמה שבועות...?? איך אוכל לעבוד? איך אוכל לתקשר עם המשפחה.?? (ואולי אני לא רוצה לתקשר איתם..) בקיצור, לא הזמן עכשיו לדיכאון אך נראה שהנפש שלי לא בדיוק שואלת לעצתי, הכיצד להתנהג.. היא פשוט מביעה את מה שקורה שם עמוק בפנים.. בעבודה הכל פחות או יותר בסדר.. יש תיאבון בסדר.. יש ריכוז פחות או יותר.. יש סדר. ואני מגיעה הביתה ואין לי תיאבון, אני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ מרגשות לא מוסברים והנסיעות עולות לי על כל הראש.. אז אני מנסה לנוח ולא מסוגלת כי משהו בי לא מסכים לנוח.. לא רגוע.. אז מנסה לנגן את השיר cut –Plumb בפסנתר ובשונה מהרגיל, אני לא מוצאת את התווים.. משום שעכשיו, אני נסערת.. אחר כך אני עוברת לגיטרה.. אולי שם יהיה לי יותר קל.. אולי שם אצליח להפיק צליל.. לשחרר.. אבל לא. גם הפאקינג פריטה לא עוזרת לי עכשיו כי הקולות הנכונים אינם נשמעים... כמו הטיפול.. או שלא.. כבר לא יודעת מה אני אומרת, איפה אני חייה.. הכל כל כך פרוץ.. הכל נופל סביבי.. לא יודעת איך להגדיר, חצי מהזמן גם לא יודעת בתקופה האחרונה – איך לדבר.. מה לדבר.. איך להוציא.. איך לשחרר.. מה לשחרר.. אז כל מה שיושב לו שם בפנים נשאר בפנים ונהיה מערבולת.. עכשיו מסתבר שהיא סוחפת אותי.. או שאני חווה תופעות לוואי של הסיבובים המפחידים הללו, המתרחשים בתוכי.. שואבים בטירוף ומהירות חונקת, פנימה.. הכל כל כך מוזר.. בתוך כל הרגשות הקיצוניים הללו יש לי תחושה שאני לא מרגישה כלום.. או אולי לא מצליחה להרגיש כי יש יותר מידי דברים שקורים איתי בתקופה זאת.. im numb אולי. אני רוצה לנשום את הבלגאן כדי לפחות להרגיש בחיים אך במקום זאת, התחושה היא שאין לי אוויר ואני עוד מעט קט, נחנקת.. אולי עד שיבוא הסוף.. אלא אם כן ימשיך הסחרור הזה שימשיך את מצב החנק.. לא הגיוני מה שאני כותבת.. כי אם יש מצב חנק מתמשך כפי שהוא היום, בשלב מסיום, מתים. ~נילי~

שלום נילי אי-אפשר שלא לראות כמה את עמוסה, כמה מוצפת, וכמה הקירות הממשיים והפנימיים לא מחזיקים מעמד מול כל התכנים, שלוחצים לצאת החוצה. כרגע, מה שיש לי להציע לך זה להשתמש בפורום, בנו, ככלי קיבול ולהפקיד פה את כל מה שנראה לך לנכון. אנחנו נשמור עליו בנאמנות. להתראות דוד