אין

דוד אני.. נפלתי.. בדיוק כמו שחששתי... והנפילה קשה מאוד...הבור עמוק מידי... צר מידי.. חשוך מידי.. ואני בתחתית... ואני לא מצליחה... לטפס... והאמת היא שאני לא בטוחה שאני בכלל רוצה לצאת... אני יודעת שזה לא טוב.. אני יודעת שתיעוב עצמי ולהיות בתחתית הבור, זה שילוב "מנצח"... אני מאוד אובדנית.. יותר מהרגיל.. אני כל הזמן חושבת על המוות.. דוד.. אני.. כל כך רוצה לנוח... אני מפנטזת את המוות שלי.. את הלוויה.. איך ומה יהיה... חושבת על כל הקרובים אלי והמכרים שלי... מריצה בראש סרטים איך הם יגיבו... מה זה יתן להם... מה הדברים החיוביים שהמוות שלי יתן לכל אחד מהם... ואתה יודע מה דוד?... אני מוצאת המון דברים כאלה... חיוביים... אני חושבת עליהם.. אבל אני חושבת גם עלי... על שאני סוף סוף אקבל את מה שאני הכי כמהה לו... שסוף סוף אנוח מעצמי... שיהיה סוף לשינויים הקיצוניים במצבי הרוח... סוף לכאב... סוף לנפילות... סוף להרגשות, לתחושות ולמחשבות... סוף להכרח לסבול ולחיות את עצמי... אני אתן לי את המתנה הכי גדולה שאי פעם נתתי לעצמי.. אני אתן לי חופש ומרחק מעצמי... אני לא אצטרך יותר לסבול את עצמי... וזה הכי חשוב והכי פשוט... אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, לא יכולה יותר למצבים האלה.. אין לי כח עוד.. אין לי כח להיות במצב תמידי של השרדות.. אין לי כח יותר ואני גם לא רוצה.. דוד.. אני באיבוד רציני.. : ( הלוואי שהיא היתה פה איתי עכשיו.. המטפלת... אם היא רק היתה יכולה לשבת איתי, לידי, קצת... בלי יותר מידי מילים.. רק נוכחות... לדעת שהיא כאן.. איתי.. לראות אותה ולהרגיש בה...

שלום שיר חבל לשמוע על הנפילה, בעיקר כי אני יכול לדמיין כמה סבל היא מביאה איתה. וברור לי שעם המרחק שלך עכשיו וההד ההמום, יהיה לך קשה לשמוע את הקול שלי, אבל אני אנסה בכל-זאת. תשמעי, את עכשיו בתוך פרספקטיבה של בור. והדחף האובדני שלך, גם בא משם, לא מתוך התבוננות מלאה שלך, לא מתוך ראיה של הבור יחד עם ראיה של האדמה, והעצים והשמש. את עכשיו רואה את השחור. ואני כן שמח לשמוע שאת יודעת את זה, זה עולה מהמילים שלך בבירור, אבל הייתי רוצה שתצמדי לידיעה הזו, לתובנה שזו הפרספקטיבה שלך עכשיו, חסומה, צפופה ואפלה. ולא זה לא העולם האמיתי (כל הדברים החיוביים שירוויחו אוהבייך ממותך..), זה חלק שלו, יכול להיות, אבל חלק קטן, וכואב, וצפוף וטעות תהיה לתת לו לצבוע את כל טווח הראיה שלך..אני זוכר, גם אם את כרגע לא, פרספקטיבות אחרות שתיארת, תקופות של למעלה דווקא, ואם היית מדברת איתה עכשיו, עם השיר של הנוף הקודם, היא גם הייתה מזכירה לך - שלא הכל שחור ויש ימים של כוח ותקווה, וכל נפילה סופה להתחלף במשהו אחר..אולי באמת שווה לך להקשיב לה קצת? לנסות לשמוע מחדש את קולה? להתראות דוד

דוד מה שלומך? ראית איזו חרדת נטישה היתה פה?.. אני בטוחה שגם לאלה שלא העלו הודעת חרדה... (כמוני.. למשל... :-) אתה יקר מידי, אל תעלם... תודה על הקול שלך... אבל אתה קצת צודק... קשה לי לשמוע ו/או לראות אחרת ממה שקורה ומרגיש בתוכי עכשיו.. הכל שחור.. כבר הייתי צריכה להתרגל לזה שאצלי הכל שחור/לבן.. כבר הייתי צריכה להתרגל לחיות בלי גווני אפור.. אבל אני לא... וכשהשחור ישנו, הלבן בכלל לא קיים, ואינו אפשרי עבורי.. ועם זאת דוד.. המילים שלך.. הנוכחות שלך... ההתייחסות... הרצון... והתיאור שלך את ה"לא שחור" שאתה טוען שהיה בי מתישהו.. איכשהו נגעו בי... אני מרגישה ש.. אני מאוד זקוקה לנוכחות... של המטפלת... אני לא רוצה להגזים.. אני לא רוצה להעיק עליה.. אני לא רוצה לעשות לה רע.. אבל אני זקוקה לידיעה ובעיקר להרגשה שהיא נמצאת.. שהיא ישנה.. והידיעה/הרגשה הזאת יכולה להתקיים בי כרגע, רק כשהיא באמת נוכחת פיזית או לפחות בשמיעת הקול שלה.. ועם הרצון הזה, קיימת בי הידיעה החד משמעית שלא מגיע לי, למפלצת שאני, שהיא באמת תהיה איתי. במיוחד לא עכשיו.. הכל מרגיש כך כך מבולגן.. סותר.. ובעיקר מייאש... סליחה דוד.. על כל ההודעות הדפוקות שלי.. סליחה.. על מה שאני כותבת.. סליחה שלוקחת כל כך הרבה מקום שלא מגיע לי.. סליחה שלא מצליחה לעצור את עצמי ולשים לעצמי את הגבול. סליחה שיר