מילים

מלי, כתבתי לך שבוע שעבר בנוגע לבכי שלי בטיפול - בפעם הראשונה בטיפול , לא מצפה שתזכרי, זה יותר מדי לזכור גם את מטופלייך האמיתיים וגם את הנועצים הווירטואליים. ובכל זאת, אני כותבת לך מאחר ומצאתי בך כנות שמרגישה קרוב. בשבוע האחרון אני בשיאן של המחשבות האובדניות, דיברתי על כך עם המטפל והוא איתי, בפגישה האחרונה לא רציתי לספר לו עד כמה הרצון עדיין עוצמתי, עד כמה הוא לובש מימדים מפלצתיים, ואז חשבתי בשביל מה? לא רציתי לספר שאני חוצה את הכבישים בעירי כברולטה רוסית – חוצה בדקה התשעים כך שאם יצליח הרכב לעצור ניצלתי או בעצם אם הוא לא יצליח לעצור אז ניצלתי-עד כה כולם חרקו את גלגלי רכבם בזמן. אם הייתי אומרת לך שאני נורמאלית קרוב לוודאי שהיית צוחקת, אך באמת שלמעט הכאב העצום, הבלתי נסבל- אני עדיין שפויה, לפי הספר שלכם בכל אופן. אמרתי השבוע למטפל שלי משהו שדי מביך אותי, אמרתי לו שאני לא בטוחה אם אני רוצה שישכב איתי או שיקריא לי סיפור לפני השינה- שינהג בי כהורה בילדו, ויאמר לי שהכול יהיה בסדר (מלי זה ממש מביך?). אני שמה לב שלא ממש שאלתי משהו, אולי רק הצורך להתערסל ולכתוב מילים שלא מעיזה לומר לסובבים הביא אותי לכתוב לך, אני עייפה מלי, עייפה מלנהל חיים נורמאליים ומלאים, ואלוהים עדי כמה קשה זה כשבתוכי אני גוססת וחייה על זמן שאול, מרגישה שזו אני שהפכה את שעון החול, אני מרגישה מלי, שהזמן הולך ואוזל לי. תודה שקראת ושבת טובה לך, (סנקה)

סנקה יקרה נקרע הלב והגוף לקרוא אותך....הלוואי ויהיה לך טוב...אל תשארי עם הכאב לבד ! אני

שלום סנקה. בוואי שאני זוכרת את ההתכתבות בינינו, ושמחה לדעת שהצלחת למצוא כאן קירבה וכנות על אף (ואולי בזכות...?) האלמנט הוירטואלי. לא שאלת אבל הפקדת. הפקדת כאן את הכאב והבלבול, התפקוד ה"מתוקתק" (כך נראה לפחות) שמסתיר עצב גדול. כשקראתי את שכתבת חשבתי שלפעמים דווקא השפיות, בוחן המציאות התקין כמו שאומר "הספר שלנו" מכריח לראות את הדברים באופן חד, בוהק, לפעמים מסנוור מדי. אולי דווקא עכשיו היית רוצה להיות קצת פחות שפויה, להתמסר לחוסר הכוחות, לרצון לחזור להיות הילדה הקטנה, לצורך לטפל בעצמך ולהיות מטופלת. אני שמחה שאת מסוגלת להביא את זה לטיפול, לוותר שם קצת על האחיזה במציאות המתפקדת, ה"בסדרית", ולהשמיע גם קולות אחרים. אני חושבת על הנסיונות להדרס, תוהה מה את מקווה שימות שם. אילו מחשבות, זכרונות, רצונות, כאבים, יכולים כאילו להעלם רק ע"י דריסה וכתישה. אני רוצה לבקש ממך לשמור על עצמך, להתנהג לעצמך כמו אמא דואגת, אכפתית, שומרת, סבלנית, שנשארת שם עד שהכאב יעבור, או לפחות עד שניתן יהיה להרגיע אותו . אני לא יכולה להבטיח, אבל כן לקוות מאוד מאוד, כמוך, שיהיה בסדר, וללוות אותך בתקווה הזאת, במשאלה ובאמונה שבאמת באמת יכול להיות אחרת. תחזיקי מעמד, מחכה לשמוע ממך שוב, מלי.

מלי, אם הייתי יודעת מה אני מקווה שימות שם זה היה אולי פתיר, נורמאלי יותר. הקיום שלי כואב, לעזעזל אני כבר בשנים האחרונות של שנות העשרים המזהירות שלי זה כבר קצת מאוחר מדי להגיד לעצמי יהיה בסדר, לא? כמה זה קשה לא לדעת מה כל כך כואב, איך נותנים מרפא לכאב שלא יודעים את מקורו, איך משתפים חברים, הורים ובכלל בכאב מה אומרים? כואב לי כי.... כי מה? אנשים רוצים להבין כשאת רוצה לדבר, לא כולם פסיכולוגים שיכולים פשוט להקשיב מבלי לבקש הסברים, אנשים כאילו מתנים בשקט ולא במפורש את הצורך והרצון שלהם בהבנה למקורו של הכאב או הסבל האנושי ככלל. אנשים לא מעוניינים בחוסר בהירות, האמת גם אני לא, את זה אני רוצה להרוג את הלא ברור, הלא ידוע, הלא נשלט, הכאב שאף אחד לא יכול לפתור אותו כי אין לו שם. סנקה

אוי סנקה..... כמו תמיד מתפעלת מהכאב הגדול שלך ומהאיפוק ומהדאגה לאחר שלידה, קודם את דואגת לוודא שלמלי יהיה בסדר אם היא לא תזכור, אני קוראת אותך פה (מזהה אותך גם בכינוי <>) ואת עוברת דרך כואבת וקשה אבל אף פעם לא כתבת מה כואב? או כמו שמלי שאלה מה הם הזכרונות והכאבים שאת מנסה לדרוס? אני מציעה לך לשתף בכאב ובמה שכואב.... וכמו שמלי אמרה גם אני מבקשת תשמרי על עצמך.... דלית