עכבר עכבר נוס נוס נוס

מלי, למי בדרך כלל מיועד טיפול קבוצתי? מי "קהל היעד"? אני חושבת על האפשרות ומאוד מאוד מפחדת ממנה. אני המון פעמים מצמקת את עצמי, או מנסה להתעלם מהנוכחות שלי. אני מרגישה המון פעמים משונה ולא שייכת.. גולשת לחיי הדימיון כדי לשמור על עצמי. לוקח לי לפעמים המון זמן רק לצאת מפתח הבית. אמצא לי אלף דברים ש"חשוב" לעשות בבית לפני שיוצאים רק כדי לדחות את היציאה. לפעמים יקח לי יומיים לשכנע את עצמי לצאת. לפעמים לא אלך לעבודה. אני לא בטוחה ממה בדיוק אני מפחדת, וגם הרבה מאוד פעמים נחמד לי בחוץ- אבל אז דברים קטנים מאוד יכולים להצמיד אותי לקירות שוב. כמו עכבר במאורה לפעמים.. אשלייה עתיקה שבניתי לי אומרת שאני חזקה, לא נפגעת בקלות, לא באמת זקוקה לאנשים ויכולה לבד.. המאבק בין האשלייה המגינה הזו, שטבועה בי עמוק, לבין היצור החלושס שאני לפעמים נורא מכאיבה.. מכאיבה ואלימה לפעמים.. כי המבצר שאני רושף זעם על גילויי החולשה והיאוש. ועם זאת חייתי עם אנשים תקופות מסויימות בחיי.. פשוט לוקח לי המון המון זמן להסתגל.. את יודעת מה הכי קשה, מלי? להיכנס לבד לחנויות בגדים.. אתמול נכנסתי בלי כוונה לחנות יוקרתית והייתי בטוחה שעוד רגע מישהו יפנה אליי בכעס וישאל אותי אם אני יכולה בכלל להרשות לעצמי לקנות משהו שאני מרשה לעצמי להיכנס לחנות כזאת? כבר הרגשתי בתוכי את העלבון והבושה של הילדים, שאיכשהו השאירו בי נבגים שפורחים מפעם לפעם, ויצאתי מהחנות. אני חושבת שלמדתי טוב מדיי להימנע מדברים, עד שלעולם לא אדע להתנהל עם אנשים באופן אסרטיבי ומכוון מטרה. כן- "לעולם לא", אם כל כמה שזה קצת דרמטי. אני פתאום מגלה שאלה החיים שלי שאני חיה, ושאם טועים אז אי אפשר לחזור אחורה, וזה מבהיל. אפשר לתקן, אבל זה לוקח כל כך הרבה זמן יקר, והזמן עובר. לפעמים נורא מאכזב שזו אני- שזה מה יש. מרגישה כאילו בגדתי בי, כאילו יכולתי יותר מזה ונחלשתי. בגדתי ברוחות המלחמה שבי :-) אם לדבר כמו אינדיאנית.. :-) האינטראקציה שלי עם אנשים ממאיסה אותי על עצמי לפעמים.. מעדיפה לא לחשוב על זה. אני רוצה לבחור לי מקצוע ואין לי אופי לשום דבר מהדברים שהייתי רוצה להיות. ואין כבר זמן לחכות ולשנות לוקח זמן.. אני כבר מזהה בי את המלמול של ההורים שלי.."איך פספסתי את מה שיכולתי להיות.." נורא. מלי, אם צריך היה לבחור בין טיפול אישי לקבוצתי, מה היית מציעה? (גם וגם זה קצת מחוץ לתקציב כרגע..) לפעמים אני קצת מיואש (קצת).. אני

הי התרגשתי כשקראתי את מה שכתבת. הרגשתי שנתת מילים וצבעים לחוויות כ"כ מוכרות, ושמתחת לפחדים ולפגיעות כנראה יש גוזל עדין ורגיש שצריך לשמור עליו, לסוכך מפני הסכנות... הדוגמא בחנות הבגדים בעיני מספרת המון. לצאת מהבית עבורך הוא לצאת למלחמה עם מעט מאוד תחמושת. בחוויה שלך, כל סיטואציה היא בעלת פוטנציאל ערעור ועלבון, בין אם באופן ישיר, ובין אם בתוך עולמך הפנימי (שמת לב שבחנות לא אמרו לך כלום, הכל היה מתוסרט ומבויים על ידך?). וכשהחוץ נחווה ככ"כ מתקיף והרסני, והעור כ"כ דק וחדיר, כ"כ מפתה להצטנף בפינה, לא להחשף, לא להפגע, להשאר במקום הבטוח והמוגן, גם אם הוא משעמם, תקוע או בודד (ואני מתארת לעצמי שאת הבדידות את מכירה היטב). וכמה שאת צודקת ששעון החול של החיים לא נעצר, ושמגיע לך, ולגוזל הפצוע, חוויה חדשה, אחרת, אבל... איך? אז נדרשת המון המון עבודה סבלנית (שדורשת כוחות אבל לגמרי משתלמת) שתיתן לך את הכלים לפגוש את החוץ בלי לשלם מחיר נפשי כ"כ כבד. שתי צורות הטיפול, האישי והקבוצתי, כשהן נעשות באופן רציני ומקצועי, ומלווה אותם מטפל רגיש ואכפתי, הם המפתח לשינוי בעיני. לשתי צורות הטיפול אפיונים מעט אחרים, והם נותנים מענה לאזורים נפשיים מעט שונים (בעיני לפחות), ועדיין מקום לשינוי משמעותי. ...ואני שומעת את הרצון, המוטיבציה וההכרה בצורך לשינוי, והקול הזה של ההורים שמהדהד את הפספוס והכשלון (שאת? שלך? שלהם?), שהוא כ"כ מדכא ומכבה בעיני, הוא הקול שבתוכך שבוודאי היית רוצה להביס, ושנדמה לי שאינך מוכנה (ובצדק מוחלט) שימשיך ללות אותך. אל תתני לו להשתלט. מחזיקה אצבעות עבורך, מלי.

Dear Mali, I am back to an English keyboard today, AND you know.. the hour difference.. i'm late again to write back. But you don't have to upload it if you cannot- i just couldn't help not saying a big thank you. Liat used to say that she is stretching the horizon AND holding it for us.. i think i like this expression, AND in a way in your words you helped hold mine. :-) Thank you Mali. Your words felt like they're coming from the heart AND i was moved. It's hard for me to really look at the things you identified in me, although they are no doubt part of me.. If you don't mind - could you please elaborate a bit more the different aspects AND influences of the two therapy methods? what should i ask myself, AND what should i know about them, in order to decide? What's in the center of each of them? Thank you again, and have a pleasant weekend- L.