ל - .

השארתי לך הודעה לפני יומיים... מסתבר שמשהו מוזר קרה לה, אבל הודות ל"מישהו דואג לך" (תודה רבה לך) יש שחזור. אז הנה היא שוב - והפעם אני מקווה שהיא לא תחליט לשחק אותה הודיני, ההודעה: אני יודעת שכל שניה של כאב כמוה כנצח... באמת... והטירוף - הפסיכוזה - הוא הרבה פעמים המוצא האחרון, כשכל ההגנות קורסות והכל מתפרק. אבל אז נכון שאין כאב, יש דברים אחרים גרועים יותר... קשה להאמין, אני יודעת גם את זה... ואני לא מנסה להפחית מהכאב שלך... בחיי שלא... אני קוראת אותו כאן בכל פעם מחדש ומבינה, שגם מה שאת מצליחה לכתוב כאן לא באמת מבטא את מלוא העוצמות. אבל רק בשלב מאוחר יותר למדתי, שקורה שאחרי הטירוף מגיע שלב שנקרא דכאון פוסט-פסיכוטי (ואצלי זה תמיד מגיע, לא מוותר לי ועליי וזה לא הדכאון היחיד שפוקד אותי, זה רק אחד מהם)... וזה, נקודונת, שלב כואב כל-כך... כן, בהחלט יש פתאום איזה דחף לזרוק הכל ולחזור צעד אחד אחורה (למרות ששם (ג-ר-ו-ע)... אבל מתגברים איכשהו (הרבה מאוד תרופות, תמיכה וסלבנות מצד הסביבה)... אבל הכאב... הכאב הוא אנושי. הכאב שפוי. גם אם גורם לתחושה של אי-שפיות זמנית. זה אבסורד, אבל כל זמן שכואב, זה טוב, זה אומר שמה שצריך יחס ותשומת לב, לא מתבייש לדרוש את זה, ובעוצמה כזו, שלא תוכלי להתעלם. שתהיי חייבת להקשיב, להרגיש ולהתייחס - כי המטרה היא להנמיך את העוצמה של הסבל למשהו נסבל... להיפטר ממנו? אולי לעולם לא... הלוואי שכן... וזה למה כואב לך!... כי את לא בובה! וכי את לא צריכה למות! עדיין לא... יש שם איזה כאב אחד, כזה שמעייף אותך, שרוצה שתתייחסי אליו לפני שאת נעלמת...

היי, כבר בפעם הקודמת שכתבת לי הגבתי לך. אבל חלק מההודעות פה כנראה נעלמות בחלל האויר. אני יודעת שמילים כמו טירוף או שגעון אבל אמיתי נשמע כמו סוג של קללה או מוצא אחרון, אבל אני מרגישה שסף הכאב שלי הוא כזה בילתי נסבל וכן יש לי כח סבל כמוהו כמו השגעון והטירוף רק עם כאב. וכאב הוא לא אנושי בכאלו רמות ובטח רחוק מלהיות שפוי, ולו מהסיבה הפשוטה ביותר שבשם הכאב אני מגיעה למקומות ששפוי מן הסתם לא היה נמצא בהם, במרבית המקרים אני נמצאת בקצה של הקצה ואין יותר קשה מלהיות כ"כ הרבה פעמים בקצה קצה ולהבין רק בדיעבד איך זה יכול היה להסתיים אם רק... וזה בדיוק העיניין אין בי שום פחד רק מחשבה מטורפת על האחר אבל כמה עוד יעמוד לי כוחי במחשבה על האחר זה רולטה רוסית כל יום כל היום וזה סיוט. והכי נורא זה שיודעת שזה הכאב לא יפחת יש בתוכי הר געש שמבעבע במלוא עוצמתו וכשהוא יפרוץ אני כנראה אנוח. אסור לי לומר את שבתכוי וגם אם יכולתי לעשות זאת מלבד להגיד אמרתי דבר לא עשתנה אבל אני באפיסת כוחות. אני כן בטיפול ואפילו אוהבת אותה עד מאוד אבל זה מחוץ לתחום עבורי לא רוצה אותה במקום הזה היא לא תבין ובעצם לא נראה לי שמישהו יבין.ואם יבין אז זה עדיין אני זה עדיין שלי ובתוכי ואני מרגישה עם זה רע מזוהמת ברמות מטורפות והלב מדמם מדמם ומדמם...