אין

היי מלי ידעתי שזה יגיע.. היו יומיים בהם הרגשתי קצת בסדר... (כמו שכתבתי לדוד..) והנה הגיעה הנפילה.. ולא שאני מופתעת... ידעתי שזה יקרה... ידעתי שהעוצמה תהיה גדולה... ועדיין... למרות שידעתי והייתי "מוכנה"... זה.. פשוט... נורא... קשה.. וכואב... הרגשה שאני לא יכולה לעמוד בזה... שזה גדול עלי... צריכה להתארגן ללכת לפגישה.. לטיפול... ואני לא מסוגלת.. לא רוצה.. לא יכולה... והכי "מצחיק" זה שהשינוי והנפילה פשוט באו.. בלי שום סיבה... מבלי שיקרה "משהו" שיגרום לזה... פשוט החליטו להראות לי שהכל היה פיקציה..שההרגשת "בסדר" שהיתה, רק באה לתעתע בי.. לצחוק עלי... לעזור לי ללכת צעד נוסף בלגמור אותי. אני מרוסקת. פשוט.. מרוסקת.

הי שיר. נורא מצער אותי לשמוע שככה את מרגישה. אני מסתכלת על השמש בחוץ, על הבוקר שמאיר, ומקווה כ"כ שאת מצליחה להרגיש קצת מזה... ואולי, הגל הזה, שהגיע משומקום (האומנם???) יוכל גם לחלוף פתאום, להחזיר אותך לרגעי הקסם שכן היו שם. שיר, דווקא מתוך השחור והקושי, האם את יכולה להיזכר בפעמים שהרגשת ככה בעבר? האם את זוכרת מה ואיך הצלחת לצאת מהם? האם יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לעצמך לצאת מהמצוקה?(ואגב, לחכות שיעבור זו גם אפשרות...). ...הרבה שאלות, שאני מניחה שבעיקר מדברות את הרצון שלי לעזור לך להרגיש יותר טוב... מקווה מאוד שאשמע ממך קולות אחרים, ואת מוזמנת לבקר כאן ולדווח מה שלומך. להתראות, מלי.

אין לי מושג.. מה עזר או מה יכול לעזור לי לצאת מזה או לעבור את זה... כשאני בתוך משהו נורא קשה לי לראות מעבר... או להיזכר ב"אחרת" שהיה.. המטפלת אומרת שזה קשור לויסות.. שאני לא יודעת לווסת.. והאמת היא, שלא נראה לי שאי פעם אצליח ללמוד איך לעשות את זה.. הכל שחור או לבן.. ככה זה אצלי.. אומרים שזה חלק מהפרעת אישיות.. ואני חושבת "כמה טוב" שיש למה לשייך את השגעון הלא מוסבר והטרוף שלי.. גם אובדנות זה חלק מהפרעת אישיות. נכון? כמה שאני מתאימה להגדרה הזאת. בא לי למות ממני. ניסיתי לאסוף קצת את עצמי וללכת לפגישה.. חשבתי שאולי אם התרחץ לפני שאלך אצליח להתמודד עם הפגישה הזאת.. חשבתי שאולי זה קצת ינקה אותי, אולי אצליח להתמודד עם זה שהיא מסתכלת עלי, רואה את הזוהמה שיש בי, את הגועל שאני, חשבתי שאולי אם אצליח קצת קצת להתנקות איכשהו יהיה קצת יותר קל.. ואת יודעת מה מלי?... זה לא עזר.. ישבתי שם מולה רוצה למות רק מהידיעה שהיא מסתכלת עלי, רואה אותי. עם כל הגועל והטומאה והזוהמה שבתוכי. שאני. לא יכולתי לסבול את זה. כמה שניסיתי להסתיר את הפנים שלי מהמבט שלה הרגשתי שאני לא מצליחה. וברור, אי אפשר להסתיר טינופת כזאת. בקשתי שלא תסתכל עלי. והיא.. את יודעת מלי.. היא כל כך בסדר .. כל כך מנסה.. כל כך טובה.. שזה מכאיב ומקשה הרבה יותר. היא מכירה אותי טוב מידי (כנראה שכמעט 5 שנים איתה עשו את שלהם). פעם היא אמרה לי שכל עוד אני נושמת, יש אצלי יותר דברים שמתנהלים כשורה מאשר דברים שלא מתנהלים כשורה. ואני חושבת.. האמנם?.. אמנם אני נושמת.. אבל הראש, הנפש, הגוף.. הכל רוצה לחדול. הכל רוצה שיגמר כבר. הכל רוצה קצת שקט ומנוחה. מעצמי. ואני יודעת איפה אמצא את אשר כמהה לו כל כך. המאבק הזה יכול להרוג לכשעצמו. שבריר השניה הזה בו בוחרים בחיים. שלמה ארצי מדבר אותי הכי טוב "ובשבריר שניה מתרסקות עיניך, ואתה נהיה אבוד לרגע, לרגע שוב אבוד. ובשבריר שניה אתה בוחר שוב בחיים. מתוך היסורים אתה שותק ומתחמק, אחרת אתה מת צעיר". ואני חושבת על כל הפעמים האלה שההם הייתי בשבריר השניה הזה שבו איכשהו בסוף בחרתי "בחיים". חושבת על השנאה העצמית. על התיעוב העצמי. על השגעון שלי. חושבת על ה"שבריר שניה" שבו אני נמצאת כמעט כל רגע ורגע. סליחה מלי, על הדברים האלה שיוצאים ממני. על מה שיש בתוכי. על מה שאני. ו.. תודה על הכל.. שיר