סוף

הי אין גבול לעצב, אני מרגישה אותו מרחף סביבי כמו הילה..כמה עצוב. קשיים כלכליים, הורים שאכפת להם רק מעצמם ונגמר לו הטיפול.כמה קל להפיל סטודנטים, קשה להשאיר את הראש מעל המים, ואם אתה כבר מצליח אז בא איזה כריש וגורר אותך למטה. קשה להיות נמו.כשאין כסף, ואין אהבה ואין תמיכה ואין שימחה והכל כל כך קשה, ואין מטפל, למה צריך שיהיו חיים? אם עוברים חודש, שנה, שלוש בלי חיבוק אמיתי זה פשוט אכזרי מדי, אני לא בטוחה שאפילו בכיכר דיזינגוף המחבקים יסכימו לגעת בי. כמו שאומרים בימינו, לא נורא רוני רון, זה סופו של כל בלון...

שלום אופיר כואב ממש לקרוא את ההודעה שלך ולשמוע כמה רע וחלש את מרגישה, כמה כעס וייאוש ואכזריות יש בך והם מופנים כלפי עצמך. נכון, קשה להיות נמו. קשה לפעמים לשקוע ולהרגיש את המים מכסים. אבל אני לא בטוח שהיית מעדיפה להיות כריש במקום, לוותר על ה"נמיות" שלך למען אכזריות ושליטה צרופה במים..ועל מנת להיות נמו, להיות עצמך, צריך להאחז גם ברגעים הקשים באפשרות של תקווה, בידיעה שכל המים והגלים והמסע כן מובילים לאיפשהו, לזכור שהמצב הקשה יכול להשתנות בכל רגע ובעיקר - להסתמך על חברים וקרובים נאמנים, שפוגשים במהלך המסע. למרות התחושה שלך כרגע, את לא לבד בים. להתראות בינתיים דוד

אבל בלעדיו...כל כך עצוב לי.