לדוד

רציתי לשאול, אם מטפל מרגיש שלא יכול לעזור למטופל ואף חש בייאוש, האם הוא אומר זאת? או שמראה סימנים שהמטופל צריך להבין זאת בעצמו?

x... מניסיון אישי ומר למדי, הם אומרים זאת... אולי בעדינות, אולי מנמקים ומסבירים למה לדעתם הם לא יכולים לעזור עוד (או בכלל, מלכתחילה לא מקבלים לטיפול), אבל אומרים את האמת, ולא מממשיכים את הטיפול סתם... האם ניתן להכליל? אני מתארת לעצמי שלא, אבל רוצה לקוות שכן, שכל המטפלים מסוגלים להיות הגונים והוגנים מספיק, ולראות את טובת המטופלים שמולם ולהיות מסוגלים להודות, מתי כלו המשאבים שלהם, והם כבר לא מסוגלים עוד להיות לעזר.

שלום X המטופל בהחלט אינו צריך, ואין ממנו שום ציפייה שכזו, להבין רמזים של ייאוש (או כל רמז אחר מצד המטפל). במידה ומטפלים חשים יאוש, הם אמורים לבחון את התחושה הזו עם עצמם ולבדוק האם היא נובעת מתגובה אישית שלהם לשלב ספציפי בטיפול או מהערכה כוללת שלהם לגבי סיכוייהם לסייע למטופל. על בסיס בחינה זו המטפל אמור להחליט לגבי צעדיו בטיפול ומול המטופל עד כמה נכון לשתף, ברגע זה או אחר, בתחושות אלה. שוב, המטפל אינו אמור לצפות מהמטופל להיות עסוק בלפענח רמזים שלו או שהמטופל יבין את כוונתו מבלי שנאמרה במפורש. להתראות דוד