די

שלום, סתם כותבת כדי להוציא קיטור... בת 43, ללא עבר וללא עתיד, עוברת מטיפול לטיפול לטיפול... אבל שום דבר לא באמת משתנה בהרגשה הפנימית של מחסור, כאב, זעם, כמיהה בלתי ממומשת וקנאה אינסופית באחרים על כך שיש להם משפחה, אהבה, ואהבה עצמית...יודעת שלעולם לא יהיה לי טוב, כפי שמעולם לא היה לי טוב, זה רק עוד סיפור אחד מני רבים של חיים לא ממומשים...אפילו לא בטוחה שהמטפל שלי מסוגל לשאת את כל השנאה והקינה העצמית שלי ולא יודעת אם להישאר בטיפול או ללכת, המילים תפלות ואינן שוות דבר...מה לעשות כשהמטפל אינו מבין את גודל הייאוש?

שלום לך, אני יכול להבין את התסכול שאת מדברת עליו. קשה להרגיש שמסביבך לאנשים יש דברים שאת היית רוצה בהם אך מרגישה שאין ולא יכול להיות לך. קשה אולי עוד יותר להרגיש שאת לא יודעת אם המטפל שלך יוכל לשאת את הכעס שלך, את השנאה שלך, אפילו כלפיו. שגם בטיפול את חוששת מלהראות צדדים התוכךשאת חשה אותם, ואני מניח שגם לא כל כך אוהבת. את אומרת שהמטפל לא מבין את גודל הייאוש שלך, אבל ייתכן שעל מנת שהוא יבין, ועל מנת שאת תוכלי להרגיש שהוא מבין החלקים האלו יצטרכו להגי עגם לתוך הטיפול. בשלב מאוחר יותר, לאחר שתרגישי שזה אפשרי להביא אותם. תוכלו לגעת בטיפול בהרגשה שלך שאין לך דברים מסויימים ולבחון ביחד, מתוך ההרגשה הקשה ששניכם תהיו שותפים לה, את המקור לקשיים שלך. אני חושב שחיפוש שכזה ביחד, גורם קודם כל לתחושה שאת לא בודדה. ומכאן הדברים יכולים להיות פשוטים מעט יותר. דרור