האם להמשיך

שלום, שלוש שנים ואני נלחמת עם המטפלת על הקרבה, האימון, האיכפתיות שהיא מציגה כלפי. ממש נלחמת בכל כוחי, אני מודעת את זה, אבל לא מצליחה לשנות. כל פעם בתוך החדר אני מרגישה שהיא קרובה, שהיא מנסה "לחבק" אותי במילים, בעיניים.. . אבל כשאני יוצאת, אני משכנעת את עצמי ש"זה לא היה, שממש לא איכפת לה ושאני עוד אחת במספרים שנכנסים אליה". האם עדיין זה נכון להמשיך את הטיפול, שהוא תקוע כבר הרבה זמן.

שלום יוליה. את מתארת קשר קרוב, אינטימי, משמעותי בזמן הפגישה, שכאילו מתמוסס, מתפוגג כשאת נותרת לבדך. בעיני הפער הזה - בין חווית הביחד והקרבה לתחושת כשאת לבד משמעותי ביותר. אני תוהה מה המנגינה שמשנה כשאת לא בטיפול, ומה מפעיל אותה. אני מרגישה שאת מספרת על מקום שנחווה כממשי ואמיתי רק כשאפשר לראות, כמעט "למשש" אותו, אך אין לו קיום כשהוא צריך להיות זכור באופן מחשבתי או רגשי. אני שומעת ממך שאת מצליחה "לשכתב" את החוויות שעברת, להפוך קרבה וקשר למרחק ולזיוף. אני חושבת שחשוב שתנסי לחשוב ביחד עם המטפלת שלך על הסיבות לכך. נשמע שכשאת נותרת לבד, העולם הופך להיות הרבה יותר מסוכן, מנוכר, סתמי עבורך. שיש משהו שקשה לך להפנים, להשאיר בתוכך, להסתמך ולהשען עליו גם כשאת לבד. אני חושבת שבעזרת עבודה עקשנית ולא מוותרת, תוכלי יותר ויותר לזכור ולשמור בתוכך רגעים קרובים ונעימים של יחד, להשען עליהם ולהרגע איתם כשאת לבד. היכולת הזו משמעותית לא רק בטיפול, אלא ודאי גם בקשרים קרובים נוספים. בהצלחה, מלי.