דוד... עדיין כאן?

או שמא גלשתי למשמרת של מלי? כי פתאום נזכרתי במשהו שכתבת אתמול, על ההיפוך תפקידים. וזה משהו שעלה כאן בעבר (באחת המשמרות של מלי)... מעניין שזה תמיד עולה שוב, ההיפוך תפקידים הזה, לא? כי טיפול כזה הוא דיאדה... שניים לטנגו ושאר ההשוואות האלה. כן, ברור שיש לי חלק בזה, ואני משתפת פעולה עם ההיפוך הזה. אבל גם היא, מן הסתם, לא? היא לא אמורה לשים לזה גבול כלשהו? זאת-אומרת, אם זה משתחזר שוב ושוב, זה משרת משהו שהוא גם שלה, לא? על אחת כמה וכמה, שבכל פעם שמתרחש משהו קיצוני בינינו, היא מציינת שחלק מהחוויות שלה היא חווה רק או בעיקר מולי (ע"ע מפחדת ממני, יכולת ההכלה שלה פוחתת ושאר ירקות שאפילו מרק לא הייתי עושה מהם), ואז... אז מגיע השלב של ההיפוך הזה ברוב המקרים: אני לוקחת אחריות על החייאת הטיפול; על הצלתו מהתדרדרות מוחלטת אל התהום (חוץ מהפעמים שלא), אני מקשיבה למצוקה שלה מולי, מחפשת מה אני יכולה לעשות כדי להקל עליה וכיו"ב. אבל ברור שזה לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן - זה לא יכול להחזיק מעמד כי זה לא טבעי בכלל! והכל חוזר על עצמו... זה לא היה ככה כל הזמן, כל השנים של הביחד הטיפולי הזה. זה ככה בחצי שנה האחרונה, בערך (בחיי שאיבדתי את החשבון, כך שאולי זה יותר או פחות... חצי שנה זה ממוצע סביר). למה זה השתנה בתקופה הזו? אני לא מצליחה למצוא את התשובה. אני לא חושבת שמשהו בי/אצלי נעשה שונה... אני יודעת שזה משהו בה/שלה (היא אמרה את זה), ואין לי ספק שמשהו בי מגיב לזה (אני אולי מאותגרת רגשית, אבל אני רגישה לאחרים). אוף! מחר עוד פגישה... אין לי מושג למה אני צריכה להכין את עצמי... לאחרונה נראה לי, שמרד לבן זה מה שעובד הכי טוב... בשבילה ולטובתה, כמובן... באופן מפתיע, זה גם עוזר לי להישאר שלווה.

שלום לך. אכן "גלשת" למשמרת שלי, ואני "גולשת" לשיחה שהתחילה במשמרת של דוד, ובכל זאת, מרשה לעצמי כמה הרהורים... את מספרת על היפוך תפקידים, ומתארת דיאלוג חדש (יחסית) ביניך לבין המטפלת שלך שהתחיל בחצי השנה האחרונה. את כותבת שאת בטוחה שמבחינתך לא היה שינוי שיוביל לתהליך הזה, ובכ"ז, אני תוהה, האם יכול להיות שמשהו ביחסים ביניכן הפעיל זאת. היכולת לשחזר היא, בעיני, פעמים רבות פונקציה של קירבה, אינטימיות, פתיחות, נינוחות. כל עוד יש נסיון להיות "ילד טובה", לדבר בשפה של הנורמה והחוקים, לא לבטא תחושות, רגשות או התנהגויות "לא הולמות" (כמו נזקקות, צרכים וכו'), לעיתים ניתן להמנע משחזור דפוסים. דווקא כשנוצרת תחושה שמערכת היחסים עמידה ובטוחה, מחד, אך גם קרובה ומזמינה, מאידך, יש חופש להתנהגויות וחוויות אחרות. אני בכוונה מנסחת זאת כ"חופש" כי בעיני היכולת לשחזר היא לא פעם הישג, עליית מדרגה באפשרות לוותר על המסכות, השריון או הנטייה לרצות ולהיות בסדר. אבל, צריך לזכור שלשחזור דפוסים בטיפול, כשלעצמו, יש ערך חלקי, ושהמשמעות שלו מגיעה כאשר ניתן להתבונן עליו, לדבר עליו, להפוך אותו למוכר ולידוע, ולבסוף גם לשנות אותו. אני תוהה האם בתהליך הזה את מזהה דברים שעברת (או עברתן, את עם המטפלת שלך בטיפול), ואיפה אולי את מרגישה שאולי משהו השתבש עבורך. יום נעים, מלי.

אני דווקא בעד גלישות-בין-משמרתיות... לפעמים, כשזה מתאים, כמובן. אני מניחה שדברים משתנים כל הזמן. גם אני לא סטטית. גם אצלי חלים שינויים. למען האמת, אני הכי לא סטטית שבעולם. למרות כל התרופות שאמורות לייצב, לאזן, לנרמל ולהפוך אותי לשפויה מן המניין (פחות או יותר), עדיין אני שומרת על היציבות שבחוסר היציבות. וגם היא, מאז שהחלה לעבוד בעוד מקום, נתונה ביותר סטרס (לא משהו שהמצאתי עבורה, אלא עוד אחד מגילויי הלב שלה). וכפי שכתבתי בהודעה הקודמת - יש לי סיסמוגרף רגיש מאוד לאחרים; קלטתי את הסטרס הזה שלה די מזמן. וכן, סביר מאוד להניח שהוא השפיע עליי. במיוחד אם הוא נפגש עם איזו נפילה שלי (שלא קשורה לטיפול). אבל איך אני יכולה להגיע למצב של מערכת יחסים בטוחה ויציבה כשאני יודעת עכשיו, שהיא מפחדת ממני? שהיא בטוחה שאני רק מנסה להעמיד אותה במבחנים, שבהם היא נכשלת מראש (וזה לא נכון!)? ומאידך היא שואלת, מה למדתי על עצמי מזה, שאנחנו מדברות עליה? זו פעם ראשונה - אחרי כל הזמן הזה - שהיא בכלל שאלה את זה. וכן, די ברור שמה שלמדתי על עצמי זה, שגם אותה אני מפחידה (כמו את כל העולם ואחותו בערך), שאי-אפשר להכיל אותי, שאני זו שצריכה למזער את עצמי כדי שהזולת (שהיא מייצגת בטיפול) לא ייבהל ויברח... אגב... כמו שכתבתי לדוד - בקשר לסוגיית המפחידה: היא אמרה לי במפורש שזו לא אחריות שלי, לא בעיה שלי ולא משהו שאני צריכה לקחת על עצמי, אלא משהו שקשור אליה - יכול להיות שהיא לא חזקה מספיק, לא מטפלת מספיק טובה בשבילי וכו'... ועדיין - זה לא ממש מנחם בסופו של יום.