זוגיות במשבר

שלום מתנצלת מראש על האריכות. אנו זוג בשנות העשרים, נשואים 4 שנים עם שני ילדים מקסימים. בעלי יוצא בבוקר ללימודיו וחוזר ב10.30 בלילה ואני יוצאת לעבודה בבוקר ושבה בצהריים ישר לילדים, מטפלת בהם עד הלילה. נישואינו רגועים בדרך כלל אלא ש: לפני שנתיים הסבתי את תשומת לבו של בעלי לעובדה שמשפחתו בעורקינו, ממש שהו בביתנו מידי יום וללא הודעה מראש, בלי שום התחשבות במצבנו ונוחיותינו. אני הבעתי את חוסר שביעות רצוני בפני בעלי אך הוא לא העיר להם, עד שהתפרצתי בפורום נכבד והודעתי שאני לא מוכנה לטיילת הזו בביתי. כמובן שזה מצטייר פחות טוב כשגיסה מעירה ולא האח, אך ראיתי את אזלת ידו ולא היה לי מנוס. מאז נשארתי ביחסים קרים עם אחת הגיסות הדומיננטיות שלא יכלה להכיר בעובדה שמישהו אמר על המשפחה שהיא "מנהלת" משהו שלא לרוחה. שאר משפחתו למדה להתרגל ולכבד את פרטיותי. לאחר הפרשה היא דאגה ללכלך עלי לפני כל מי מהאחים/יות, אפילו כשבעלי דיבר איתה היא דיברה עלי (וגם על משפחתי) בצורה מכוערת, וכבר מאז יחסינו הסתכמו ב"שלום שלום" בארועים ולפעמים אפילו זה לא. לאחרונה היא יזמה אירוע והתקשרה לנייד של בעלי להזמין אותנו. הוא אמר לה שאנו לא נגיע, בלי לשאול לדעתי. אני מצידי אם הייתי מקבלת הזמנה אישית הייתי שוקלת בחיוב לבוא, מפני שאני יודעת שלבעלי מאד אכפת לא להיות יוצא דופן במשפחתו. אך כאמור הוא לא הפנה אותה אליי אלא סרב בשמי. כשדנו על כך לאחר מכן אמר שטעה והיה צריך לומר לה שתזמין אותי באופן אישי במיוחד לאור היחסים הקרים ביננו, לא מובן מאליו שאבוא. בארוע הבא היא התעלמה ממני כשאמרתי לה שלום, ובעלי ראה זאת. למרות זאת הוא פנה אליה אחר כך כשישב בין שתינו, הפנה אלי את גבו וענה לה כששאלה אותו למה לא הגיע - שהוא לא היה מרוצה מהמקום אליו היא הזמינה (מה שלא נכון כלל). הוא פשוט פחד לומר "כי לא הזמנת את אישתי כמו שהתבקש".אחר כך שוחחו על הא ועל דא וכל זאת מתחת לאפי ועם הגב אלי. אני נפגעתי נורא. מילא היא לא אומר שלום – לא אכפת לי, אבל בעלי רואה יחס כזה לאישתו ולא מוחה? ועוד מדבר איתה כאילו הכל כרגיל? סיפרתי את המיקרה האחרון, אך קדמו לו עוד עשרות (ממש כך) מקרים בהם היא לא התייחסה כמו שצריך והוא לא מחה אלא דיבר איתה כרגיל. תמיד רבנו על זה מריבות סוערות, צעקות ודמעות, ותמיד חזר בשיטתיות על אותו דפוס פעולה. עד שהבנתי שיש בעיה. פנינו לטיפול זוגי, המטפל נבר בעברינו וכו' אך בשלב מסויים הותשנו מהנבירה האינסופית מה גם שלא ראיתי תועלת והפסקנו את הטיפול. אציין כי שנינו מגיעים ממשפחות סבירות, ללא בעיות מיוחדות. בעלי חסר בטחון עצמי, לדעתי הוא רואה את האחות הזו שהיא דומיננטית במשפחה ומתעלף מפחד לומר לה משהו שלא יהיה לרוחה. לכן מעולם לא ענה לה או הסתכסך איתה, תמיד העדיף להגיע הביתה ולנהל איתי מלחמות עולם ושתיקות של שבועיים , העיקר לא לומר לה את האמת. תמיד מתנצל, מודה שטעה, תמיד מציע להתקשר אליה ולומר לה שלא תדבר איתו עד שתתקן את יחסה איתי, ותמיד אני אומרת שהבעיה לא בה אלא בו, תמיד מבטיח שלעולם לא יעשה את זה, ותמיד נופל. אין לי טיפה של אמון בו, הוא לא מאמין בטיפול, ואני מתוסכלת ברמה שאני מתפוצצת מבפנים. אנא, עיזרו לי.

שלום למתוסכלת כבר מהכותרת, ובהמשך גם מההודעה שלך, ברור עד כמה המצב קשה עבורך ועד כמה הוא יוצר מתח בתוך המשפחה ומאיים על שלמות הזוגיות שלכם. לעזור מכאן, במטה קסם, יהיה קשה. אני מאמין שהדרך בה התחלתם ללכת, כלומר, הטיפול הזוגי, היא הנכונה. אני לא יודע מה הנושאים שעלו שם, אבל נשמע שמה שבוער יותר ביניכם הוא ההווה ופחות העבר, לפחות על פני השטח. נשמע שיש כעסים מוסטים וכל מיני התנהגויות שמגבירות את החיכוך במקום להפחית אותו וייתכן בהחלט שיש דברים שאינם מדוברים ביניכם ומובילים לכעס ולרגשות אחרים, המוצאים ביטוי דרך ההתייחסות למשפחתו המורחבת של בעלך. העיקר, כרגע, הוא שתצליחו לדבר (במיוחד להקשיב) בכנות אחד עם השני. כך שטיפול זוגי, שוב, הוא העצה הראשונה שלי. אני מבין שבעלך לא מאמין בטיפול, אבל מה יש לו להפסיד? אני בטוח שהוא סובל מהמצב עכשיו וממלחמות העולם ביניכם לא פחות ממך, כך שאולי כדאי להבהיר לו שהבחירה היא בין להמשיך ולסבול לבין לנסות לעשות מאמץ - שלא בהכרח יצליח, זה נכון, אין שום דבר בטוח - לתקן את המצב. מלבד זאת, האם שקלת לפנות בעצמך לטיפול? נשמע שהמצב הנוכחי מעמיס עליך לא מעט ושאולי חלק מהדרך להתמודד איתו היא דרך להבין מה נוגע בך כל-כך בנקודות רגישות ומה החלק שלך,מה מעורר את הזעם שלך, במריבות עם בעלך. להתראות דוד

ראשית תודה רבה על תגובתך. מה שתיסכל אותי בטיפול הזוגי היה שהמטפל התמקד כל כך הרבה על היחס שלי עם אימי בבגרותי שהיה לא-מי-יודע-מה, מה גם שאני לא מכירה מתבגר שהעביר תקופה זו ברוגע. לאחר נבירה עיקשת השורה התחתונה היתה לשבת איתה ולספר לה על הרגשות שהיו לי. ראשית זה לא עיניין אותה ושנית אני ממש לא זוכרת מה היה ומה הרגשתי. עבר לי,היום היחסים מצויינים. לסיכום אני מחפשת לטלפל בבעיותינו בהווה ולא הצלחתי להגיע לנקודה זו. מכיוון שכל פגישה כל כך יקרה ולא קידמה אותי ואת בעלי במאום-אין לי עיניין להמשיך לשלם, גם קשה להתחיל שוב עם מישהו אחר. לגבי דבריך-צדקת בהחלט שחלק מהפתרון הוא לדעת מה כל כך נוגע בי בנקודות רגישות. החלק השמח הוא שאני יודעת במדויק ממה אני נפגעת והחלק העצוב הוא שלמרות שאני משננת זאת בפני בעלי-ברגע המריבה הוא אטום אלי. אתן דוגמא-כאשר הוא טועה ואני מעמידה אותו על טעותו-באופן עיקבי הוא מבקש סליחה מיד, אך אני מעוניינת להמשיך ולנתח את הנושא איתו. הוא משתתק, לא מגיב, זה מעורר את כעסי(והוא יודע), אני מסתגרת, הוא מסתגר. מאותו אחד שפגע בי והודה הוא הופך לאויב שלי, למחרת אני כבר כועסת על השתיקה, לא רק על המקרה המקורי. כל יום שעובר מעורר את זעמי יותר ויותר ואחרי שבועיים מי יכול לסלוח על אוירה כזו ועל אכילת לב כל כך ארוכה? בסוף יש סולחה, החיים שבים למסלולם עד למריבה הבאה שעבדת באותה שיטה. השאלה איך יוצאים מהמנטרה הזו?