אין
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
דוד.. כתבתי הודעה והיא עפה לי.. ואני לא יודעת אם קבלת אותה או לא.. ובכלל לא סיימתי לכתוב... ומרגיש לי עכשיו ש.. בא לי לעוף מעצמי כמו שההודעה פתאום ככה עפה לי... וזה אולי מאוד מתאים למה שהתחלתי לכתוב עליו.. ועל ההמשך שרציתי לכתוב.. שבפגישה כנראה התנתקתי.. ככה היא אומרת.. והאמת היא שאני באמת לא זוכרת את רוב הפגישה... ועכשיו פתאום בא לי ממש ממש למות.. לא יודעת איך להסביר.. אבל התעופה הזאת של ההודעה הקודמת פשוט מפילה אותי.
שלום שיר אוי, כמה זה לא נעים. אני מכיר את ההגשה של משהו שמתחילים לעבוד עליו פתאום באמצע הוא נעלם וההרגשה היא שכל המאמץ והכוונה שהושקעו בו בוזבזו לשווא. ואני מצטער לומר שלא קיבלתי הודעה מלבד זאת. והאמת היא שאני בהחלט יכול לראות איך דבר כזה יכול להפיל - התחושה שמשוחזרת כאן, היא לדעתי, מאוד חזקה. חלק של עצמך שאבד לך, נעלם, ואתה לא יודע להיכן והאם מישהו ימצא אותו, האם הוא בידיים טובות, האם יחזור אליך...ואני תוהה האם דבר דומה התרחש גם בפגישה, כשהתנתקת? האם גם שם חלק חשוב לך נעלם לפתע ובלעדיו הרגשת ריקה ועצובה יותר? כולנו מורכבים מחלקי זכרונות וחוויות, ומסיבות שונות יש כאלה שלעיתים מתעמעמים, או הופכים שקופים, או צפים הרחק, ואנחנו מרגישים פחות שלמים בלעדיהם.. שיר, גם אם ההודעה הקודמת לא הגיעה, הרי שזו כן הגיעה לכאן ואני מקווה שכמו שזה קרה, גם שאר החלקים יימצאו, על-ידך ועל ידי אחרים. לאט לאט, ובקצב שלך.. להתראות בינתיים דוד
שוב כתבתי הודעת תגובה, שוב היא עפה לי... נראה לי שהפורום הזה מנסה להגיד לי משהו.. אולי אני צריכה כבר לשתוק... אני מדברת, או יותר נכון כותבת, כאן יותר מידי.. אף פעם לא שיתפתי, ספרתי ושאלתי כמו שאני עושה כאן לאחרונה.. אולי מישהו מנסה להגיד לי שאני צריכה לשתוק, כמו שתמיד עשיתי, כמו שידעתי הכי טוב. ולמרות שזאת ההרגשה, אני מנסה לכתוב לך שוב, כי התגובה שלך היתה חזקה מאוד.. קראתי את שכתבת הרבה מאוד פעמים.. כנראה שהצלחת מאוד לגעת.. וזה כואב נורא... הפגישה התחילה כשהיא אמרה שדברנו לילה קודם.. ואני טענתי שלא דברנו.. והיא התעקשה... הייתי כל כך בטוחה בעצמי, לא היה לי ספק.. רציתי להראות לה שהיא טועה ובדקתי בפלאפון.. ואז גיליתי שהיתה שיחה.. ואחת לא קצרה בכלל... אני לא יכולה להסביר איך הרגיש לי באותו רגע... ואז בהמשך הפגישה, כנראה קרה שוב.. דוד, פתאום מצאתי אותה יושבת מולי ממש קרוב... (אני יושבת תמיד על הריצפה)... זה היה איום.. זה נורא.. כשאתה לא זוכר, לא יודע מה היה , מה נאמר, מה נעשה... מי ומה אתה היית לפני רגע אחד בלבד... כמו שאמרת, אני לא יודעת אם ומתי אמצא את החלקים האלה.. אם אני בכלל רוצה... זה כל כך מפחיד דוד... כל כך מפחיד... וכנראה שאני לא רוצה... ולכן זה קורה... היא אומרת שכנראה אני עדיין לא מוכנה לפגוש את החלקים האלה.. איך אפשר להיות מוכנים?.. הפחד משתק.. אבל לא רק הפחד.. גם הכאב, הריקנות, הבדידות, העצבות, ועוד דברים... לא יודעת מה מפחיד יותר... להישאר ככה עם התנתקויות, או לחפש ואולי מתישבו למצוא את החלקים האבודים האלה.. והנה אני.. שוב לא עוצרת את עצמי... ממשיכה לכתוב... עדיף שאעצור כאן.. מה שהיה לי חשוב להגיד לך, זה שהדברים שלך מאוד מאוד נגעו.. והרגישו בדיוק כמו שכתבת.. תודה דוד.. על הכל.. שיר
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
