הי דרור

כבר כתבתי לך בעבר אבל אני פשוט לא יכולה יותר. לא יודעת מה לעשות עם המטפלת לשעבר שלא רוצה בי. כבר רציתי להגיד לה שאני מאמינה שאצליח לחיות עם כך שהיא לא תקבל אותי בחזרה אבל שאני זקוקה לאיזשהם גבולות אחרים. אפילו שהיא תדבר איתי פעם בחודש. ושאני אדע שהיא שמחה לדבר איתי. (אם היה זה אפשרי היתי מגדילה את הפונט של המשפט האחרון, כי זה מה שבאמת חשוב). אבל רק לא שישאר המצב המזוויע שהיא סובלת כל פעם שהיא שומעת אותי, ואני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה. ואני גם כועסת, כי היא כל הזמן משנה לי את הכללים. אמרה לפני חודש שאתקשר אליה בעוד חודש ואז תפגוש אותי והיום היא ענתה בכעס למה אני מתקשרת אם לא הבנתי שהיא לא רוצה לדבר איתי או לפגוש אותי. מי היה מאמין שלמילים יש כזו יכולת פירוק. אני מזכירה לך שהיא המטפלת הראשונה, ושהיו כבר עוד שניים כושלים אחריה, ושזה נועד לכישלון נצחי כי אני כנראה גבולית ונמאסת על כולם. באמת היתי מסתפקת בלדעת שמישהי שעברה איתי כל כך הרבה יכולה להזכר בי ולהרגיש שהיא מחבבת אותי. לא יותר מזה. התחושה הזאת היתה מספיקה לי בשביל להסתובב בעולם ולהרגיש בטוחה להביא את עצמי במידה מסוימת ושמה שאנשים יראו הוא לא כל כך נוראי. ואז אולי גם היתי יכולה לחיות עם זה שקשה לה מדי לטפל בי כי עדין היו שם גם דברים טובים שנשארו בי בעיניה. איך הפכו הטיפולים האלו לגורם המנציח של כל מה שבלתי נסבל בי. איך אני אמורה להדחיק את כל הכאב. להמשיך לתפקד. להמשיך לחיות.כשכבר שנים כל מה שאני מרגישה זה אובססיה. היא שם בכל רגע וכרגע הנוכחות שלה היא זו שאומרת לי בכל רגע שאין לי זכות לחיות.

גילי שלום, אני יכול להבין את ההרגשה שלך שיש בך משהו כל כך נוראי בפנים שאף אחד אפילו לא המטפלת שלך שעברת איתה כל כך הרבה לא יכולה לשאת אותך. את משתוקקת משום כך לכל סימן שזה לא כך, שהיא לא באמת נרתעת ממך, ולכן קשה לך להרפות כי אז תישארי עם התחושה שמה שיש לך בפנים צריך להישאר בפנים. אני לא יכול לומר מה היא מרגישה באמת,אני משער שבכל מקרה יש גם רגשות של הבנה, ואכפתיות לצד הרגשות האחרים שאולי קיימים בה. אבל אני תוהה מדוע את מתמקדת דווקא בה, ומרגישה שעצם הנוכחות או אי הנוכחות שלה היא ההוכחה לכך שאין לך סיבה לחיות, מה היא מזכירה לך, באילו חוויות בסיסיות בחייך הקשר ביניכן נגע והועצם בשל כך. אני מציע לך לא לוותר, להיכנס שוב לטיפול, גם עם מטפל אחר ולנסות להבין מה קורה שם. השחרור מהאובססיה אליה טומן בחובו גם יכולת להבין את עצמך ושחרור גם מתחושושת קשות שלך כלפי עצמך. דרור

זות התוצאה כשהאומניפוטנציה והאימפוטנציה נקלעים למציאות סדיסטית. חבל.

אבל מה גורם לך לחשוב שזה לא יהיה more of the same שאותם דברים שהשתחזרו בשלושה טיפולים אחרונים יחזרו על עצמם שוב, וששוב אני אזכה למראה שתראה לי כמה אני מבהילה ובלתי אפשרית. הקשר איתה, המטפלת הראשונה, כל כך עוצמתי כי הוא מהווה את הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שמישהו מצליח להשאר איתי ולא נגעל. וזה כל מה שהיתי זקוקה לו. כל כך מעט ובאותו הזמן גם כל כך הרבה. והיא שהיתה איתי בכל התהפוכות האלו באהבה, ובשנאה, ובכעס ובקנאה, ובבהלה מהקשר,וב"זה יותר מדי" , וב"זה לא מספיק". היא שראתה יותר מכל אחד אחר, מצד אחד כמה קשה להיות איתי, אבל מצד שני כמה אני מנסה.... לא יכולה לחיות עם הוויתור שלה עלי. עם הגועל שלה ממני. כי אין שם עכשיו תחושות אחרות. הלוואי והיו. כפי שאמרתי, באמת נראה לי שזה יכל להספיק. ובכל הטיפולים שאחריה, אותו דבר, עם אותו סיום מוכר. שאני רוצה לוותר. שלא ברור לי למה אני צריכה להמשיך להאמין שמשהו טוב יכול לצאת מזה. הרי לפני שהתחלתי את הטיפול הראשון היתי במצב הרבה יותר טוב. הלוואי ויכולתי לקחת את הגלגל לאחור לזמן לפני שהכרתי אותה, ולפני שהדהד לי כל הזמן שהיא היתה רוצה אותי מתה. תודה דרור על ההתיחסות.

אני כותבת שוב רקע, קצר, ארוך, מקווה שזה יעזור לך להבין, לענות. בת 30, דיכאון, חרדה, הפרעת אכילה, הפרעת אישיות. עכשיו צריך להאנח אנחת רווחה או יאוש, שונאת את המילים הללו אבל אלו סה"כ המילים שמתארות אותי בינתיים, לא יכולה לחשוב על אחרות. והייתי בשלושה טיפולים ארוכים שנכשלו. כאשר הראשון היה הטיפול המיתולוגי. טיפול של חמש שנים והפעם הראשונה שחוויתי עוצמות כאלו של קשר, הפעם הראשונה שהרגשתי שאפשר להשאר איתי ולא רק לבקר אותי ולסלוד ממני, הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי מוחזקת, וכנראה שבאמת זו היתה הפעם הראשונה כי מסתמן רקע של אמא בדיכאון שלא היתה שם. והעוצמות של הטיפול הראשון הניעו אותי למקומות מאד טובים, זו היתה אחת התקופות הטובות בחיי. ובערך אחרי שנה כזו, כשאמרתי למטפלת שזה לא יכול להיות יותר טוב מזה והיא אמרה לי שזה עוד יהיה יותר טוב מזה. הסתבר שאני צדקתי, וזה התחיל להיות רע. קשה לי להזכר בכך. ממש חוויה טראומתית עבורי שאני מצליחה לראות כל פעם קטעים קטעים וכל מקטע כזה מציף את כל הגוף בכאב. היה שם המון תסכול וכעס. בהלה שנמאס לה ממני.ורצון לעזוב שהוביל לתחושה שהטיפול הוא התמכרות לסמים- שרק מזיק לי ואני לא מצליחה לעזוב אותו. והיו המון ניסיונות לעזוב, וחזרה אליה כי היתה אובססיה וחוסר יכולת להפרד. ולבסוף זה הסתיים. השקט שאחרי הסערה. מי אמר ששקט הוא דבר חיובי? כיום אני חמש שנים לאחר סיום הטיפול ההוא, עדיין לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליה.קשה לי לחיות בשקט. במיוחד כשבטרמינולוגיה שלי שקט שווה דיכאון. ומאז בערך אחת לחצי שנה אני מתחננת לפניה שתקבל אותי בחזרה, שהדברים יכולים להראות אחרת, ובכל פעם מחדש היא מסרבת, אומרת שזה יותר מדי בשבילה. ואני חושבת שהקיבעון שלי קשור לזה שתמיד יצרתי בה כלפי את הרגשות החיובים העוצמתיים ואיתם את השליליים העוצמתיים. הטיפול הזה היה בעוצמות מאד חזקות גם עבורה.ואני לא יכולה להמשיך הלאה כי אני לא מצליחה להשאר עם ההרגשה שאחרי כל מה שהיה היא לא מסוגלת לזכור את הטוב. חווה רק את הרע שבי ונבהלת מפני. ובשני הטיפולים שהיו אח"כ (שנתיים ושנה) קרה בערך אותו הדבר, בעוצמות קצת פחות חזקות כי ברחתי לפני שנחתה פצצת האטום. ואני לא יודעת מה לעשות, אני לא מסוגלת לוותר עליה ועדיין מלאה תקווה שאולי אם היא תראה שהשתנתי בזה... ובזה... אז היא תשנה את דעתה. וכל פעם לפני שהיא דוחה אותי מעליה היא חושבת כמה ימים, מאפשרת למשאלה להתגבר בתוכי. והשאלה שאני אשאל עכשיו תשמע לא קשורה אך היא בעצם מאד קשורה. אני מנסה לחשוב איך לטפל בעצמי ושואלת את עצמי: האם לנסות לחזור לאחד משני המטפלים האחרונים, האם זה נכון בכלל לנסות ולתקן דברים שהתקלקלו וכנראה שגם יתקלקלו. כי אני מרגישה כבר כמו ילדה, שצופה שוב ושוב באותו סרט עצוב, כל פעם מקווה שהפעם אמא של במבי לא תמות, שהפעם יקרה סוף אחר. אבל אותה קלטת נכנסת תמיד למכשיר הוידאו (מכשיר הוידאו במשל הזה הוא אתם הפסיכולוגיים...). ותמיד הסרט הוא אותו הסרט.ותמיד אמא של במבי מתה. אז זה בכלל משנה האם לחזור ולנסות להתחיל לעשות סרט "חדש", כאילו אני יוצרת משהו כשלמעשה השחקנים בו קבועים, והמונולוגים אינם משתנים, ולחשוב שאני יכולה להכריח אותם לעשות הפעם משהו אחר... או להכנס להפקה שהופסקה. למסך שירד בשל כשלון הצוות היוצר ליצור "משהו אחר", וידוע שדברים שחוזרים על עצמם הם נדושים ולכן מיותרים, "כישלון בקנה מידה אומנותי ותרפויטי" יאמרו המבקרים. והאם שם באמצע הסרט, מתוך הכישלון, יתכן שיקרה משהו אחר. ואני אחזור על השאלה, מה היית ממליץ, לנסות להתדפק על דלתותיהם של אחד משני האחרונים או להתחיל שוב מהתחלה. תודה על כך שקראת.