הערה

לגבי מה שנכתב פה על המון כעס- לא מסכימה שבטיפול אפשר להביא באמת כעס. אני הייתי בטיפול כמה שנים והמטפלת שלי לא ידעה להכיל אותי כשכעסתי. לצערי יצרנו קשר טוב מאד ומאד התאכזבתי אח"כ כי היא גם סיימה את הקשר בגלל זה - משהו שקשה לי לקבל עד היום כי היו לי ציפיות שהיא תהיה שונה . אני בעצמי מכילה את כל העולם אבל כשאני עוצמתית(כך אני גם מגנה על עצמי לפעמים וכו')- אף אחד לא יכול לשאת זה ולא יודע לחפש את מה שמתחת.. אז להגיד שצריך להרגיש בטוח ואז להיות מה שמרגישים זה בולשיט-- רוב המטפלים לא ממש יודעים מה לעשות עם כעס ולא יודעים להכיל אותו.

שלום לך, אני חושב שאת נוגעת בנקודה חשובה עבורך ובכלל. כמה אפשר לבטא את עצמך באמת, אפילו בטיפול. כמה ניתן לבטא כעס, אם זו התחושה שחשים מבלי "להיענש" על כך לאחר מכן. אני לא חושב שיש תשובה אחת לכך. ייתכן ולעיתים קשה להכיל את הכעס, ובעיקר את דרכי הביטוי שלו. לדעתי, יש לכעס מקום בטיפול, חש/וב לתת לו מקום, וחשוב גם לדבר על ההרגשה שעולה כשנותנים לו ביטוי והפחד לפגוע שמצטרף. יחד עם זאת לעיתים חשוב גם, כדי שניתן יהיה להכיל, לשמור על הגבולות. בקרה זה כל מטפל ומטופל מגדירים בינם לבין עצמם את הגבולות, בעיני ברגע שניתן לבטא כעס, אמיתי, עם הרגשה שהוא יישמע, בכל דרך שהיא, העוצמה ההכרחית על מנת לבטא אותו יורדת ומאפשרת יכולת להישאר איתו גם מצד המטפל וגם מצד המטופל. דרור