אני מנסה להבין את עצמי.

שלום, רציתי לקבל התיחסות כלשהי בנושא מסוים. אני בן 31 וכל חיי הייתי רגיש לגבולות שלי, בעיקר מול ההורים. התגובות הפנימיות שלי היו קיצוניות תמיד, וכשזה הגיע לגיל ההתבגרות זה הוקצן יותר. ההורים רצו לדבר איתי על נושאים שקשורים לגיל הזה ואני הרגשתי איך הבטן שלי מתערבלת, זה היה נורא. העניין הוא שגם היום זה קיים - במערכות זוגיות (שלא ממש קיימות בדר"כ) אני מצד אחד מוכן לקבל הכל ומצד שני מרגיש פריצת גבולות. ככה אני תופס מערכות יחסים. יש טעם לדון בגיל ההתבגרות ? או להגיש בקשה לועדת חריגים במנהרת הזמן לעבור אותו מחדש ? זה כדאי מבחינת עלויות ? סתם.. :-) תודה.

שלום לך, אתה מתאר קושי להצליח להבחין מה שלך ומה של אחרים. במערכות יחסים אתה נוטה לקבל הכל אבל גם להרגיש תחושה של חודרנות. כאילו משהו שלא רצית בו הפך לחלק ממך ואתה לא יכול לברור מה אתה רוצה לקחת ממה שמדברים איתך ומה לא. מדבריך אני מבין שזוהי חוויה מוכרת לך, הגורמת לך אולי לרצות ליצור מרחק, על מנת לא להרגיש את המערבולת הפנימית הזו. אבל יש בך גם כמיהה עזה לקרבה. מאחר וזה מפריע לך אני בהחלט חושב שיש מקום שתפנה לטיפול, שתול בו גם לדבר על תקופת ההתבגרות אך גם לבנות לעצמך בתוך היפול את היכולת להבחין בין שלך לבין של האחר, ללמוד איך להיות בתוך קשר ועדיין לא להרגיש את האימה מהיבלעות בתוכו. דרור

תודה על התגובה. רק אם אפשר לחדד - אני לא מרגיש שאני לא יכול להבחין מה שלי ומה של האחר, אלא להיפך - ברור לי לגמרי מה אני לא רוצה. אבל אני אתנהג בצורה שלא תראה משהו מזה. גיל ההתבגרות הוא הגיל שבו למדתי "לתפקד" בצורה הזאת בפעם הראשונה. אני יכול להיות בסיטואציות מביכות ביותר או לא נוחות או אפילו כואבות פיסית, ועדיין להתמודד עם זה פנימה בלי לשנות את המציאות של זה. אז במערכות אני תוך חודש יכול להיות שני אנשים - חיצוני ופנימי ואין ביניהם קשר. העניין הוא שברור לי שזה לא בגלל שההורים שלי ניהלו איתי שיחות מביכות בגיל ההתבגרות שלא יכולתי לסבול, אלא בגלל זה שאני מגיב ככה כל חיי עד שזה השתלב עם זה ליצירת הדבר הזה..