מחוץ ובתוך חדר הטיפול

היי פניתי לטיפול מפני שהיה לי קשה בהרבה תחומים בחיים ואין לי מי לשתף. רציתי מישהו שיתן את הדחיפה, את הכוח ואת הרצון להמשיך הלאה . הבעיה היא שאני בטיפול ארחת ממה שאני בחיי היומיום. עם החברים אני עליזה ומדברת על כל הנושאים בעולם אבל לא עלי. עם המשפחה גם. אצלה אני שותקת, אני מפוחדת, מקופלת בתוך עצמי. אני לא מצליחה להבין (גם היא לא) אם זה פחד ממנה, או ממה שאני אחשוף, או מהשיתוף עצמו שאני לא רגילה אליו. יש ימים שאני צוברת אומץ ומשכנעת את עצמי שאני חייבת לשתף, כי אחרת אני אשאר תקועה, אבל ברגע שאני נכנסת הכל נעלם, ואני עסוקה יותר באיך להתחמק מהשאלות שלה, ואיך אפשר לעבור את ה-50 דקות. לא משנה כמה היא תנסה לשכנע אותי שזה המקום שלי, אני לא יכולה להיפתח. מתי או איך או האם תהיה נקודת תפנית שבה אוכל להיות כמו האחרים. פשוט לדבר ולשתף ולזרום.?

שלום לילי. נשמע שבטיפול שלך כעת את נאלצת להתמודד עם המקום שממנו הצלחת להמנע עד כה בחייך - המקום שבו את נחשפת, נותנת לרגשות, למחשבות ולזכרונות לצוף ולעלות. בעוד במקומות אחרים יכולת לחפות ולפצות על כך באמצעים המוכרים לך היטב (עליזות, תקשורת), הרי שבטיפול את והמטפלת שלך מתעקשות לפגוש את המקום הזה, שהוא כנראה מאיים, מפחיד או מבייש. את מפעילה את הדרכים שאת מכירה כדי להמנע מכך (לשתוק, להתחמק), ובכל זאת שתיכן לא מתייאשות. בעיני זוהי דרך חשובה, שאם תצליחו לשרוד אותה, לא לוותר ולא להתייאש, תוכלו בסוף, לאט לאט, בהדרגה, להתנסות בתקשורת אחרת, אינטימית ופתוחה יותר. אז גם אולי תגלי למה היה כ"כ מפחיד ומסוכן לגעת בדברים הללו, שמהם את כ"כ מנסה להסתתר כעת. אני מציעה לך להמשיך להלחם, לבוא ולהיות גם כשקשה, לא לוותר לעצמך ולא לוותר על עצמך. להאמין שלפעמים כדי לגעת במשהו מאיים כ"כ, צריך הרבה זמן לפחד, להתגונן, לא להתקרב. אני מאמינה שבתקופה הזו נבנה מקום של אמון, בטחון ואינטימיות שייאפשרו לך אח"כ משהו חדש. אני תוהה האם את יכולה לדבר בטיפול על התחושות הללו (הפחד, ההתרחקות, הרצון שתגמר הפגישה) ולהבין אותן יותר (מה מפחיד אותך שיקרה? מה את חוששת שתרגישי? האם את חוששת מתגובתה של המטפלת? וכו'). אלה תחושות שהדיבור עליהן יכול להיות משמעותי ומאפשר. בהצלחה, מלי.