רקבון הבושה לצלילי האשמה, שרשרת killers.

עברתי לילה מאוד קשה אתמול. מאוד קשה. רציתי לחתוך. כמעט חתכתי. ולא היית שם בשבילי. זה התחיל בשבע בערב לערך.. אחרי יום בו הצלחתי לשם שינוי למצוא קצת שלווה בתוך עצמי, עם כל הכאב.. מצאתי את עצמי שוקעת לעת ערב, עם דמדומי החמה, אל תוך נבכי החושך, הצלייה האישית, הבלבול והחוסר האין סופי.. הרגשתי אותי כלום.. הכל כאב.. הלב.. כמעט ושחתכתי אך למזלי, נרדמתי.. להרדם אל תוך הכאב.. גועל נפש... ועוד יותר לקום ממנו.. לקום מכזאת שינה בודדה, טרופה.. הדלקתי את הטלוויזיה ורפרפתי בין הערוצים, מנסה להאחז במשהו אחר, משהו שיוציא אותי מהטרוף.. אך לא. אני נתקלת בטירוף, גם דרך המכשיר המקולל הזה. קופסא דפוקה עם כל כך הרבה פסיכולוגיה סביבה.. והסרט ניגן לו.. והילד הקטן של האמא, ראה את ההורים רבים ומתקוטטים, ראה את האב שיכור, ראה את האם בורחת מהבית, ואז חוזרת בשבילו, ראה את אביו בורח מהבית, ולא חוזר בשביל אף אחד.. רצה הבן לשמח את לב אמו, ראה את יגונה ולא עמד בצער.. התבייש ברצונו לעזור לה בכאבה, לעודד אותה, לכן יצא לבית סבתו לקחת בלי רשות כלי נגינה כדי לת לאימו.. נכנס הבן דרך החלון ולא דרך הדלת.. נגנב.. חושש שמא יתפסוהו.. תוך כדי שהוא מרים את כלי הנגינה ומתכנן לברוח, תופסת אותו סבתו בעת פעולה ומזדעזעת לראותו גונב מאיתה.. הבן נבהל כמובן.. רוצה להגן על עצמו ובמעשה פזיז של חוסר זהירות מעורבב עם פחד, ב-ו-ש-ה ובהלה, מעיף את סבתו לאחור לאחר שנסתה לקחת מידיו את החפץ ולא הרשה לה.. כי הרי ברצונו לשמח את אימו.. אם אימו נפלה לאחור, אל תוך מדיח הכלים, שהיה פתוח, וסכיני המטבח היו פזורים בו, לשם שטיפה.. לשם שטיפה..? הרי הם עכשיו נעוצים בתוך גבה.. והיא גוססת.. הוא נבהל עוד יותר.. אשם.. חסר אונים.. לא מבין, לא יודע מה לעשות עם עצמו.. אין תזוזה בגופו.. הפחד והשוק שתקוהו לחלוטין.. והכלי מחכה בידו.. וכל שרצה לעשות זה לשמח את אימו.. יש אנשים שגורמים לרצח שלא במכוון, מבושה, א-ש-מ-ה ותמימות. יש אנשים שנרצחים מסיבות שכאלו. לא כולם נרצחים פיזית. רובנו נרצחים נפשית. גם אני, גם אמא שלי גם אמא שלה.. שרשרת killers. ~נילי~

דרור, בנוסף למה שכתבתי היום, אני עוברת עכשיו תקופה בה אני צריכה להחליט החלטות משמעותיות בחיים. עבודה, מגורים.. במקרה ההחלטות צריכות להיות מוחלטות עד סופשבוע הנוכחי (חוזה ודברים 'טכניים' אחרים) כל זאת בליווי מספר נושאים שמטלטלים אותי ברובד הנפשי.. כמו שאתה קורא.. לקחתי אתמול שבוע חופש מהעבודה משום שהכל היה יותר מידי בשבילי.. ובפעם הראשונה מאז תחילת הטיפול (שנתיים וקצת) חשבתי להפגש עם הפסיכולוגית 3 פעמים השבוע במקום 2. היא מצידה אמרה שהיא לא תסרב להפגש פעם נוספת אך היא לא ממליצה משום שהמחשבה וההתפתחות בין הפגישות חשובה לעיבוד הטיפול. אני מסכימה איתה אך הכל יותר מידי.. אני גם חוששת שלא אספיק לעבד את כל מה שעומד לי על הלב בהקשר ולא אגיע לידי החלטה נכונה בשבילי, ובזמן.. אני אובדת עצות, לחוצה, ולא יודעת מה לעשות במצב שלי.. ההשלכות משמעותיות בעבורי היום, גם נפשית.. האם תוכל לעזור לי בהסתכלות מ'למעלה'? בתודה מראש (על הכל..), ~נילי~

נילי שלום, את מתארת איך ממצב של שלווה שהרגשת לאחר זמן רב בו לא הרגשת כך הגיע דווקא ערב כל כך קשה, שהרגשת בו כל כך מבולבלת וכל כך לבד. אני חושב שבשתי השאלות שלך את מבקשת בעיקר לא להרגיש לבד, חוששת מאוד מהבלבול הפנימי שאת חשה, שאני מבין שהשבוע פוגש גם בלבול והתלבטות לגבי עבודה ומגורים. אני בוודאי לא יכול לתת לך עצה מה להחליט בנוגע לתחומים אלו, אבל אני חושב שאולי השבוע יש טעם להוסיף פגישה נוספת עלמנת להתמודד עם ההצפה הפנימית והחיצונית שאת מתמודדת עמה. לא להרגיש לבד איתה. דרור