הוא לא פה

דרור המטפל שלי בחופש ואני קורסת. ביום ראשון שעבר זה היה מבאס, ביום שלישי זה נעשה קשה ביום חמישי מייאש והיום כבר בלתי אפשרי. כואב לי בכל נקבובית בגוף, ואני לא מסוגלת להרגיש כל כך לבד..השאלה היא למה אני מרגישה כל כך לבד? כשהוא היה הרגשתי שהוא ממש איתי ושאני ממש איתו, ושהכל מצוין בפעם הראשונה בחיים שלי, שאני באמת משחררת..וזה התוצאה. ככה מרגיש כשבאמת מרגישים..אז לא רוצה להרגיש. אני לא יכולה להפסיק לבכות, וכל כך עצובה. דווקא בתקופה הזו אני לא לבד, חלק מהמשפחה כן איתי, וחברות שלי שם מאוד, ובכל זאת הכאב הזה קורע, וכשאני לא כואבת, אדישה - לא מצליחה להכין עבודות סיום סימסטר, לא מצליחה לחשוב על כלום, רק עליו. חייבת לפרוק קצת מכל זה, חייבת להרגיש שאני לא לבד, אבל הוא לא פה.

אופיר שלום, התחושה שלך שהמטפל חסר לך, מרגישה לך כעומדת במנוגד לתחושה שהייתה לך לאחרונה שאת מרגישה טוב ומצליחה לשחרר. אבל את כותבת גם שלאחרונה את מצליחה להרגיש יותר בתוך הטיפול, בתוך הקשר, וייתכן שהכאב שאת חשה עכשיו קשור גם לתחושות הללו. למעשה אני מנסה לומר שייתכן ועדיין כואב לך כבעבר על הפרידה ממנו אבל היום אולי, ואת זה את יכולה אולי לומר טוב יותר, זה בא ממקום אחר, לא רק מקושי לשחרר ופחד להינטש, אלא דווקא מתוך רצון שמקום טוב שאת מרגישה אותו לאחרונה ימשיך. לא קל להתמודד עם חופשה של אחר משמעותי עבורך, אבל אולי שווה לחשוב שוב האם משמעות הקושי הזה הוא ששום דבר לא השתנה או שזה בא דווקא ממקום אחר. ייתכן אפילו שניתן יהיה לדבר על זה בפגישתכם הבאה. דרור