זקוקה לעזרה

לא יכולה יותר פשוט לא יכולה. מחזיקה את כל הכאב בקופסא רק מהפחד שמשהו ישתחרר החוצה ואז אצטרך לשבת על הריצפה כדי לאסוף הכל. כאילו אני נושאת מליון קופסאות ומספיק בתזוזה אחת כדי להפיל את הכל. הכאב הוא כתהודתו של תוף מרים שאינה נשמעת דווקא אלא מורגשת בחלל הלב. שמישהו יציל אותי מעצמי אין לי מקום בתוכי. בכל כוחי המדולל מבקשת ע - ז - ר - ה. כמה קשה לי להגיד "זקוקה" הלוואי ויבוא כוחי לדבר בטרם אגווע למוות.

סנקה שלום, הכאב שלך, הצורך ש/לך בעזרה, למרות הקושי שלך לומר זאת עובר בכל מילה ממילותייך. את חשה שבתוכך יש משהו כה נפיץ, כה מכאיב שכל אי זהירות מצידך, אולי כמו דיבור תגרום להתפרקות כללית. זוהי תחושה קשה להרגיש עד כמה את כמהה לעזרה, אולי גם עם ידיעה שזה מצריך שיתוף, והזזה של אותן קופסאות, ומנגד הפחד הכל כך חזק מהתוצאות של הדיבור, של ההזזה. אבל, ממש כפי שאני חושב שאת לא צריה להישאר לבד עם הכאב שבפנים, אני חושב שאת גם לא צריכה להישאר לבד עם האמביוולנטיות הזו שקיימת בתוכך. כרגע אני חושב שהיכולת לשתף בה יכולה לעזור לך להרגיש פחות לבד, לשרוד את האמביוולנטיות הזו. כך שבהמשך תוכלי אולי גם ליצור את המגע שאת כה זקוקה לו. דרור

אם אתן מילים, לא ברורות אבל מילים, למה שאני צופה בתוכי, אני יכולה להגיד שיש מן תחושה של הגנה, מזוייפת, מלאכותית, ובכל זאת - הגנה, של - נכון, נורא כואב אבל זה בתוכי, אי אפשר לגעת אף אחד לא יכול לקחת ממני זאת – בכוח! הבחירה שמורה רק לי. באופן פרדוכסלי אותה הגנה לכאורה, אותה הרגשה שאני אדון לרגשותי, היא בעוכרי. שהרי בסופו של דבר אני נשארת עם הדימום הזה לבד. כאילו הכל מוחזק ביחד בחוטי שני דקים ששורטים אותי בתוכי, אבל לפחות הכל מוחזק ביחד שום דבר לא נשפך החוצה לחלל בלי שיהיה מי שיחזיק אותו. מתה מפחד להרפות קצת ואז זה שמולי ירגיש שקשה לו, לא ברור לו, לא נוח לא ועוד כל מיני תחושות. ואז אני רצה לסדר הכל כדי שחלילה מישהו לא ירגיש לא נוח מהכאב הזה שלי. העומס הפנימי הוא כל כך עצום שרוצה לאבד (לא לעבד) אותו. ממה מתחילים, איך עושים נקיון לכל כך הרבה לכלוך, זוהמה, חוסר סדר, כל כך הרבה בלבול, רק מתחילה לחשוב על הבלבול וכבר מתבלבלת – תחושה של אימה. מרגישה שכמו תמיד אשאר עם הכל לעצמי, שאמות עם כל הזכרנות, הכאבים לבד. כאילו יש בתוכי המון אך אין כלום, הכי קרובה לעצמי אך לא מרגישה אותי, הכי פוחדת אך הכי בשליטה, הכי רוצה לבכות לבכות לבכות אך הכל עצור באחת הקופסאות החשוכות. הכי רוצה מישהו קרוב והכי פוחדת שיגעו בי. הכי רוצה לדבר, לצעוק, אך כאילו מישהו סותם את פי. הכי רוצה להגיד אני חלשה, פגועה, כואבת, זקוקה ועוד זקוקה, אך לא מרשים לי בתוכי להיות חלשה, כנועה, נזקקת מתרפסת. המאבקים הפנימיים שוכחים שיש כאן בן-אדם שרק יחליטו כבר. המשפט אבדה לי דרכי, כלקוח מאיזו סדרה בכיינית, אך בכל מובן המילה התוכן והמשמעות – אבדה לי דרכי. לא יודעת מה קרוב מה פוגע, מה אמיתי או דמיוני, מה מפחיד או בטוח, כאילו המקום היחיד הבטוח שלא מפחיד הוא בתוכי ובו בעת המקום הכי מפחיד הכי נורא ולא בטוח הוא בתוכי. מבחוץ העולם נראה כמתנהל על סדרו ולא לוקח חלק בכאוס שבי. כל כך מביש להיות חלש, להתכופף באות כניעה לזה שמולי ולהגיד – אני זקוקה לך. לא האמנתי במובן המקובל של המילה, שיש דבר כזה שנקרא פלאשבק, פתאום אני חייה יותר פלאשבקים ממציאות של כאן ועכשיו. אני חייבת להתריס ולהודות שזה אכן גיהנום לחיות משהו בפעם אחר פעם כשלא יכולת לחיות אותו גם בפעם שזה קרה. איך מסבירים לאנשים שאתה חי בסרט. יש משהו לא הגיוני במה שאני עומדת להגיד – הבלבול הוא סוג של סדר, סדר ברור לי עם כל הבלאגן שבו, לקחת את הבילבול ולנסות לעשות בו סדר אמיתי – פחד מוות. פה אני יודעת לפחות ש - "זו הכלה", ומצד שני בלתי אפשרי לחיות כך, ישנה את האפשרות השמורה למין האנושי בלבד – התאבדות, וישנה האפשרות האחרת – להתרסק לגמרי, להיעזר באופן גחמני ונאלח באחר – להיות שפופה עד כי לא ישאר בי טיפה של כבוד עצמי. ויש את הרצון - מה שמבקש הבתוכי - להרפות, שיעטפו אותי, יטפלו בי, שאהיה לרגע חסרת אונים וחלשה מבלי שהאחר ישתמש בכך כנגדי, רוצה לרגע להוריד את כל ההגנות, הציניות, המאבקים, הלוחמנות המתישה, להיות מחובקת ברכות, להרגיש בטוחה, קרובה, להרגיש שהאחר חזק כי הוא מקום בטוח ולא בגלל שהוא מאיים, להיות מנוחמת, לבכות כי כואב, רק להיות לרגע מישהי שמעולם לא הייתי - ילדה. המציאות טופחת על ליבי ומזכירה - כשהיית ילדה מעולם לא ביקשת להיות גדולה כי תמיד היית גדולה, עכשיו משאת גדולה אינך יכולה לבקש להיות ילדה כי מעולם לא היית ילדה. הבנה כואבת - איך אפשר להשתוקק למשהו שאני לא מכירה בתוכי, איך אפשר לערוג ולכסוף לזכרונות ולרגעים לא שנשכחו – פשוט שלא התקיימו. פוחדת להתחיל להרגיש משהו מכל מה שחוויתי בחיים, פוחדת שההדחקות וכל מה "ששמר" עלי יתמוסס ושכל הרגשות בעיקר הכאב יהיה כבר "כואב כי". כרגע הכל כואב בלי קישורים לכלום, זה כמו כאב בחלל האוויר שהוא נטול אחיזה, פוחדת פחד מוות שכל מה שנשכח, הודחק יחליט פתאום להופיע. לא אוכל להתמודד עם זכרון המלווה ברגש. מנסה ליצור לעצמי מערכות הגנה ווירטואליות - אם לא אדבר אם אבלע את הרוק הכל ישאר שם בפנים. זה לא אנושי שכל מה שלא הורגש במשך חיים שלמים יחליט פתאום לצוף. מבחינתי הכאב בתוכי הוא סוג של תמרור אזהרה המתריע על סופה שעומדת להגיע, סוג של אוריקן - שכחו לבנות עבורי מקלט - אין לי אין היכן להסתתר. אני חשה ברוחות הראשונות המבשרות על בואו. מתחננת לבפנים שלי - בבקשה לא רוצה להרגיש לא רוצה לזכור לא רוצה לדעת לא רוצה להיות בשום מקום שלא הייתי לא רוצה להבין לא רוצה סדר רוצה בלאגן לא רוצה שיחשבו שאני משוגעת. לא רוצה לכעוס על אף אחד למעט עצמי. לא רוצה לפגוע ולא להיות קורבן. האבסורד הוא שחקר השיגעון מעסיק חוקרים רבים - הסברים לשגעון לא חסרים, דווקא יש מיתון נוראי לאלה המסבירים את השפיות. אני נזכרת בדבריו של ניירון "ספק הוא בעיני אם חיים שקטים ונטולי טלטלות היו הולמים אותי ועם זאת - אני משתוקק אליהם, אך זה בלתי נמנע, מכאיב כמעט שהעבר הופך מעין שיר קינה על ההווה ואני מוצא את עצמי מחפש את העתיד שמעולם לא הגיע" סנקה

יקרה כאב לקרוא אותך אני מדמיינת אותך שקטה כזו רק לוחשת באצילות שזקוקה לעזרה... למרות הכאב שבמילים שלך יש בהן משהו מלטף לא צועק רק מבקש..... אני מכירה את זה שקשה להגיד זקוקה או צריכה אבל אף אחד לא יבקש עבורך:-( אני חושבת שדרך התשובה של דרור את יכולה לראות שאם מישהו אנונימי שלא מכיר אותך כמו דרור היה אליך רך מבין ומלטף....תחשבי מה תקבלי מאנשים שמכירים אותך וממש איכפת להם ממך:-) שולחת לך יד מלטפת:-) בילבי ילדת הברזל

:-))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))) סנקה מה קורה?? פעם מזמן מזמן הייתה פה מישהי בשם 'סתם' וההודעות שלך מזכירות לי אותה:-)זו את? גם אם לא אז בכל מקרה ברוכה הבאה לפורום...... אם זו את אז ברוכה השבה אלינו מארצות הקור וכמובן השאלה : לאן נעלמת??? :-))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))